יוסף ישראלס. ראובן רובין, יוסל ברגנר

אספנות המציפה ערך ומספרת סיפור

מה גורם לאדם רציונלי, לדעתו לפחות, למצוא את עצמו עם אוסף פריטי אמנות ותרבות שנבנה לאורך שנים רבות, ללא כל כוונה ליצור אוסף כזה, או להיות אספן.
ואכן אינני אספן. אך בקרבתי אוסף פריטים, שנולד ברובו תוך כדי מפגשים אישיים, חקירות, דיאלוגים, מחשבות וסיפורים, שנבנו במשך תקופה ארוכה, בדרך כלל ללא כל תכנון מוקדם.
לפריטים – ברובם, אין ערך כספי מיוחד, ערכם רגשי, סיפורי, ונובע ממקום מיוחד שרכשו לעצמם אצלי ובקרב אנשים רבים הקרובים אלי. סיפורם של כמה מהם יצוץ בצורה זו או אחרת במאמרי בלוג התרבות – פיגמליון.
הפריטים שבאוסף הם מסוגים שונים וקטגוריות שונות לחלוטין. בין הפריטים ציורים של ראשוני האמנות העברית בישראל, מכתבים וכתבי יד של אנשי תרבות, סופרים ומשוררים, מכתבי פוליטיקאים מדור המייסדים (בן גוריון, שרת…), תחריטים, הדפסות, ציורים יהודים אירופאיים (יוסף ישראלס, ז'ול אדלר), אמנות עכשווית, ספרים, פרסומים ועוד.
החשיבה מה מייחד את האוסף ומהם המאפיינים המייחדים אותו נעשתה הרבה לאחר שהאוסף כבר היה קיים.
דווקא נסיבות גיבושו הלא מתוכננות של האוסף, מביאות לכך שהוא נושא מאפיינים ברורים, וקו סיפורי משותף.

המכנה המשותף של האוסף
פריטי האוסף קשורים בעיני, למורכבות הרבה של הזהות היהודית בימינו, לרבדיה האין סופיים, ולחיפוש המתמיד שמטרתו לנסות להבין את המשמעות של – 'להיות יהודי בעולם העכשווי'.
ביהדות יש מעמד מיוחד לסיפורים. הדרך ל"סיפור השלם. הגדול" בנויה מאינסוף סיפורים, המונחים רבדים על גבי רבדים.
אוספים המעניינים אותי נבנו בידי אספנים האוספים סיפורים כאילו הם חלקים קטנטנים, רסיסים באיזשהו סיפור גדול יותר. גם אם אין שום דרך להגיע לסיפור באמת גדול, אולי סיפורי הפריטים הנאספים מאפשרים לבנות ביחד שבריר באותו סיפור – סיפור חיים אחד קטן.
אספנות היא אחת הדרכים להיאחז בסיפורים, בתובנות. ולקבל תחושה שהן נרכשו וברות השגה. שהן באמת שלנו.
ישנן צורות שונות להפיק ערך, חוויה ותוכן מפריטי תרבות. אספנות היא רק אחת מהן. ההשוואה בינה לבין צורות אחרות כגון ביקור במוזיאונים, לימוד, מחקר ועוד מרתקת בעיני ומוקדשת לה פסקה בהמשך . גם פסקה זו היא בקליפת אגוז ובעתיד ארחיב בנושא במאמר נפרד.

ומה למשל יש באוסף ? 

  • ציור 'נערה מוכרת פרחים' של הצייר הצרפתי-יהודי ז'ול אדלר (1909)
    בתחילת המאה הקודמת ניסו יהודים רבים להיטמע בסביבתם ולהיות הרבה פחות 'יהודים'. (בבלוג: פוסט בנושא על המדען היהודי-גרמני, פריץ האבר). ז'ול אדלר היה כוכב ציור בצרפת בתחילת המאה, והיה מורה מוערך במוסדות הציור המרכזיים בפריז. ציוריו נמצאים בחשובי המוזיאונים, אורסיי, הלובר ועוד. הוא נטה לציור סצנות מחיי מהגרים, עובדים פשוטים ופועלים קשי יום, וכן של עניי פריז. צייר חברתי. אדלר היה מוכר גם בקרב ראשי הקהילות היהודיות בעולם, ובתערוכת האמנות היהודית החשובה ביותר של תחילת המאה שעברה, במוזיאון היהודי בברלין היה מראשי המציגים. אדלר שהיה אינטלקטואל 'צרפתי' מוערך בצרפת, שרד כאיש חברה צרפתי חשוב את השואה. אך הגורל רודף גם את ראשי החברה והתרבות הצרפתית אם הם יהודים, ובנו ז'יל שהיה צייר צעיר, מבטיח ומוערך בפני עצמו, נספה באושוויץ ב-1944. מעט אחרי אירוע זה נפטר ז'ול אדלר. ומי שחי כל חייו כאיש חברה ואינטלקטואל צרפתי, מת שבור לב כיהודי.
  • טיוטות מכתבים של משה שרת לבן גוריון. (החל מתחילת שנות החמישים, ועד 1960)
    יש משהו מיוחד בטיוטות שנכתבו בחופשיות ובכתב יד. הן כוללות סערות, ביטויים חריפים, אמירות ספונטניות ורגשות , שלעיתים נמחקות או מצונזרות בשיקול הדעת המלווה את הוצאת המכתב הרשמי שלבסוף מודפס. לעיתים את הסינון שלפני ההדפסה מבצעת מזכירה מיומנת ורגישה. יחסיהם הסוערים והטעונים של שרת ובן גוריון הולידו אמירות ישירות וחריפות שמצאו את דרכן לאוסף טיוטות כתבי היד.
    המכתבים דנים בנושאים רבים הקשורים ליחסיהם הטעונים של שני האישים. נושא מרכזי בהתכתבויות הוא פרשת "עסק הביש". ה"פרשה" שהייתה אולי אחד הסיפורים הביטחוניים-פוליטיים המרכזיים של הפוליטיקה והתקשורת הישראלית בשני העשורים הראשונים של המדינה.
  • ציור 'כלייזמר' (קטן, ומיוחד בעיני) של יוסל ברגנר.
    יוסל ברגנר צייר ישראליות, אך בה בעת הרבה להשתמש במוטיבים גלותיים. ציור זה מהווה בעיני דיוקן דמותו הספרותית המרתקת שיצר שלום עליכם – 'מנחם מנדל'. האיש הבורח מהשטייטל בעקבות מנגינות לבו, אך תמיד נשאר בעיירה ובהווייתה. כאילו אין באמת סיכוי לבריחה 'מוצלחת' מהגורל היהודי. לא זכיתי להבנה רבה כשסיפרתי על הדימוי הדמיוני הזה לחברים.
    יום אחד חיפשתי ביוטיוב את שירו של נתן אלתרמן 'מנחם מנדל', והופתעתי לראות את הציור הספציפי הזה כתמונת הסרטון (חפשו בגוגל, 'אלתרמן מנחם מנדל' או 'שלמה ארצי מנחם מנדל' ). מישהו חשב כמוני וכשראה את הציור (המופיע גם בבלוגים ישנים ובמקומות נוספים באינטרנט), בחר בו כתמונת הסרטון לדמותו של מנחם מנדל.
  • אוסף כרזות, הדפסות, עיתונים ודברי דפוס הקשורים לאגדת "היהודי הנודד"
    אגדת "היהודי הנודד", היא אגדה שמקורה במרכז אירופה של ימי הביניים. לאגדה נוסחים רבים עם שינויי מסר ותוכן. הנוסח הנפוץ של האגדה מספר שכשישו עשה את דרכו לאתר הצליבה, פגש בסנדלר יהודי וביקש ממנו לנוח אצלו ולשתות מעט מים. הסנדלר סירב. כתוצאה מכך אמר לו ישו, אני אמות אך אחזור. ועליך נגזר להיות נע ונד עד שאשוב.
    לאגדה שני מסרים עתידיים: האחד הוא שעל היהודי נגזרו חיי נדודים וסבל (היהודי הנודד). אך לאגדה גם מסר נוסף והוא שליהודי נועדו חיי נצח ומובטח לו להיות נוכח ביום הגאולה (היהודי הנצחי).
    בעקבות מסרים אלה נוצרו אינסוף סיפורים, קריקטורות – ברובן אנטישמיות, הדפסות, ספרים ואף סרטים ותערוכות.
  • מכתבים של ביאליק ושל אחד העם
    שני אישים אלה שהיו מיודדים, עבדו רבות במשותף והעריכו אחד את השני, הם מראשי התרבות העברית המתחדשת, ומכתבים מעניינים בכתב ידם מרגשים תמיד.
    אנו רגילים לראות את דורם, ובמיוחד את יהודי אודסה כבני תרבות גבוהה בהשוואה לישראלים העממיים והשטחיים (אנחנו). אך לא כך. לדוגמא, באחד המכתבים, מכתב תגובה שכותב ביאליק לפונים אליו בבקשה להתגייסות לפרויקט תרבותי למען פרישמן, מקניט ביאליק את בני אודסה ומכנה אותם "חובבי העגל והשגל", בלשון ימינו – 'לחם ושעשועים'.
  • ציור בצבעי פסטל של ראובן רובין – בלעם, המלאך ואתונו.
    ציור קסום שיש צורך בהתבוננות בת כמה דקות בכדי לזהות את נושאו ואת קסמו. הציור ממחיש כיצד צייר יכול להיות פרשן של סיפור מקראי (וגם משורר)
  • שיר בכתב ידו של אברהם ברוידס, שממנו נלקחה סיסמת הנוער העובד והלומד – לעבודה, להגנה ולשלום. (נכתב בזמן פרעות תרפ"ט – חודש אב 1929)
    שיר זה הוא בעיני מהפריטים המעניינים באוסף (יוקדש לו פוסט נפרד – לעבודה, להגנה ולשלום). הוא בעיני דוגמא לפריט שהשתרבב לאוסף על ידי רכישה בעלות כספית זניחה, בזכות מעט ערנות ותשומת לב, ובעיקר, הרבה, הרבה ועוד הרבה מזל.
  • ציור אקוורל (בצבעי מים) של נחום גוטמן (ככל הנראה תחילת שנות הארבעים)
    ציור בצבעי מים שקופים של דייגים בכנרת. התארחתי יום אחד בביתו של פרופ' חמי גוטמן, בן הצייר והסופר נחום גוטמן. חמי צפה ארוכות בצילום של הציור וציין את ההומור של אביו בבחירת המדים שבהם צייר את אחד הדייגים. חמי סיפר לי עד כמה אביו היה גרוע בכל הקשור במכירת ציורים, ועד כמה קשה היה לו להיפרד מציוריו "כשהיה מגיע מישהו לרכוש ציור, אימי הייתה פורשת בפניו בסלון כמות ציורים גדולה שהקשתה לבחור, וכשלבסוף היה בכל זאת בוחר היה אבי (נחום גוטמן) היה אומר, לא – הציור הזה לא למכירה".
  • קטלוג התערוכה האנטישמית "היהודי הנצחי", ברלין (ווינה) – 1938
    הנאצים ערכו בברלין בשנת 1938 תערוכה אנטישמית בשם היהודי הנצחי. לתערוכה הוצא קטלוג נרחב שהיה למעשה ספר נרחב ה'ממחיש' את נזקי היהודי, את שיפלותו ואת נחיתותו.
    עותק זה של הקטלוג הנדיר נרכש מעזבונו של 'מוזיאון פפנהיים', מוזיאון המהווה לכשעצמו סיפור יוצא דופן.
    הרב שלמה פפנהיים היה במשך שנים רבות מאוד סגן ראש העדה החרדית בירושלים, ואיש ציבור חרדי ידוע.. במשך עשרות שנים שקד הרב על איסוף פריטי ספרות, קטלוגים, הדפסות, קטעי עיתונות, תחריטים הקשורים לאמנות יהודית ולהיסטוריה שלה, ואסף גם עבודות אמנות מגוונות. האוסף שכן בשטח נרחב בתוך מוסד חרדי בירושלים והיה יקר המציאות בהיקפו יוצא הדופן ובגיוונו. עם פטירתו האוסף פוצל ואינו קיים עוד כאוסף אחד. לי הייתה ההזדמנות לרכוש את הקטלוג האמור. מעין מזכרת מהמוזיאון יוצא הדופן – מוזיאון פפנהיים.
  • אמנות עכשווית – ציורים של יונתן הירשפלד ושל שמעון פינטו
    אוסף פריטים, הוא מטבעו אישי. ככזה הוא מכיל פריטים שיש להם נגיעות אישיות לסיפור חייו של האוסף אותם. לפני שנים התארחתי בביתו של גדעון עפרת, היסטוריון ופילוסוף של אמנות. עפרת סיפר על הציורים שבביתו, ואמר לי שעבורו הציורים הם, 'מפגשים עם חברים'. כך זה כשכל פריט באוסף עטוף במפגשים, אמירות, תובנות ובעיקר בסיפורים, שחלקם נבנו במשותף על כוס קפה עם האמנים.
    שני האמנים הם ידידים ותיקים. את יונתן הירשפלד פגשתי לראשונה עם ראשית ימיו בתל אביב ולפני תערוכתו הראשונה (ברחוב חנינא – 'חנינא' הישנה), מאז נפגשנו פעמים רבות, ביקרתי אותו בסטודיו הראשון וגם באלו שבאו אחריו.
    את שמעון פינטו אני מכיר למעלה מעשור, מאז תערוכתו בבית האמנים ברחובות, ואחרינו רקורד מעניין של מפגשים ושיחות.
  • ציור של יוסף ישראלס – רועה הכבשים הקטן (1900 לערך )
    ציור שמן קטן על עץ. מתקופת השהייה בכפר של ישראלס שהיה מגדולי ציירי הולנד בתקופתו. הרבה לצייר סצנות אנושיות, וגם ציורים 'יהודיים'.
  • סיפורים ופריטים נוספים
    חלק מהפריטים (המתוארים וגם אחרים), הם שילוב של מפגשים מעניינים, תחומי עניין, תחומי חקר ועיון, או צירוף כלשהו מהם. רבים מהם טומנים בחובם סיפורים מעניינים שיצוצו בבלוג בצורה כזו או אחרת.
    כך למשל:

סיפור הרצח של הלורד השוודי ברנדוט על ידי אנשי הלח"י במהלך מלחמת השחרור, צץ ככתבה בבלוג דרך מכתב מרתק בכתב ידו של בן גוריון.
סיפור נוסף שהופיע כבר בבלוג הוא הקשר בין הצייר שמואל הירשנברג להרצל, דרך רישום פסטל כהכנה לציור 'גלות' ומחזהו הקלאסי של הרצל "סולון בלידיה"
חוסר היכולת של אדם לראות את עצמו יצוץ בעתיד דרך מכתב מעניין בכתב ידה של רחל המשוררת.
היחסים בין התנועה הציונית לעולם החרדים, יצוצו (בזהירות כמובן), דרך ספר של נחום סוקולוב, ("למרנן ורבנן, ווארשה, 1901) שנושאו הדיאלוג עם החרדים (בשלחות הרצל).
כך, יצוצו אולי סיפורים נוספים כגון נושא הכתבים שלא פורסמו ולא יפורסמו לעולם, דרך שיר עלום בכתב ידה של קדיה מולודובסקי.
ועוד, ועוד.

  • תנ"ך מורטייר, תנ"ך גדול מימדים משנת 1700, שנכרך עם כ-200 ציורי תחריט (בכ-100 דפי תחריט) מתוכנן לספק לבלוג תמונות רקע לסיפורים תנכיים ויהודיים בבלוג. (למשל לפוסט: האם יתכן שמגדל בבל כלל לא היה מבנה?)
אדלר הירשברג
שמואל הירשנברג. ז'ול אדלר

אספנות כמציפה ערכים, מול הערכים המיוחסים לצפייה או עיון ללא ניכוס או רכישה


מה גורם לאנשים מסוימים לצרוך תרבות בדרך של ניכוס, כלומר רכישה ואספנות, ולאחרים בדרך של צפייה, קריאה, ביקור במוזיאונים ובדרכים אחרות ?
מחקר מקיף שהתפרסם על ידי YU CHEN  פרופסור לשיווק באוניברסיטת אוקלנד, מסכם מחקרים קודמים ומציין (מתוך המחקר, בתרגום) כי "מחקרים קודמים טוענים כי ערכם של נכסים (הנרכשים בהליך האספנות. ר.ק) הנו רב גוני.
מן הנכסים משתמע "עצמי מורחב",  הם מהווים "כלי קיבול למשמעות"  ויוצרים השתייכות. הניכוס גם מייצג סמלים של חיפוש אוטונומיה,  חירות רגשית והרמוניה.   הבעלים משתמשים בנכסים כדי לאפיין את עצמם, כדי לתקשר עם אחרים וכדי לבטא או להגדיר את חברותם בקבוצות. 

הערכים המיוחסים לנגישות או לחוויה (כגון צפייה בתערוכות. ר.ק) כוללים ערך דמיוני, רגשות והנאה;  גירוי וערך הדוניסטי;  אוריינטציה עצמית ובין-אישית;  פרקטיקה חברתית;  ערך מבדר ואסתטי, סטטוס, אתיקה, הערכה ורוחניות;  וכן הסחת דעת, אקסהיביציוניזם ואוונגליזם .  הנגישות (החוויה) היא בלתי נשכחת  ומצטברת; כל חוויה נוספת מופיעה במסלול הצרכנות, וכל ביקור במוזיאון מגביר את ערכם של הביקורים. "

המחקר של CHEN מחדד את ההבחנה בין שני צורות צריכה אלה, ואני מקווה להקדיש לו מקום ראוי בעתיד.

חשוב בעיני לציין שהחוקר מציין על מחקרו ביושר " זהו מחקר מגשש, והוא מהווה את הצעד הראשון בחקר הניכוס והנגישות והתפקידים היחסיים של התשוקה והערך הצרכניים". וממליץ כי "על סמך הממצאים הנוכחיים, יש לפתח מחקרים עתידיים. ".
לדעתו, המחקר על היחסים בין ניכוס ואספנות  לצורות חוויה אחרות רחוק מלהיות ממוצה.

ברצוני לציין שרוב צורות האספנות המוכרות לנו, מבוצעות על ידי אנשים שאינם אוספים פריטים בעלי ערך מוזיאלי וגם לא בעלי ערך כספי רב. בנוסף לכך אנשים שונים מגדירים בצורות שונות את המונח 'אספן'. או 'איסוף' נושא שמצד אחד מסבך את הדיון והופך אותו לנקודתי וספציפי לכל מקרה, ומאידך בהיבטים אחרים מפשט אותו.

כאשר מחקרים מציינים כי נושא מסוים רחוק מאוד מכדי מיצוי, אנו יכולים לראות זאת כהזמנה פתוחה למחקר, לחשיבה ואף לביטוי אישי אודותיו.

לשיתוף הפוסט:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin

4 תגובות

  1. מעניין מאוד. אינטילגטי. רק לא הבנתי למה שם האתר פיגמליון? הייתי מצפה למשהו יותר ישראלי יהודי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אודות

פיגמליון הוא בלוג תרבות ישראלי, המרכז תובנות, מאמרים, סיפורים ורעיונות, בתחומי התרבות, אמנות, חברה והתנהגות, יהדות וזהות ועוד.

רישום לניוזלטר

חיפוש

קטגוריות

פוסטים אחרונים

פוסטים אהובים

עושים תרבות – עושים טוב
פנו עוד מעט מקום בעולמכם, לתרבות ולמהות
הירשמו לעדכונים חודשיים מפיגמליון

דילוג לתוכן