ניהול הגירוש הגדול של כל תושבי תל אביב מבתיהם על ידי הטורקים, בסוף מלחמת העולם הראשונה, היה מהגדולות במשימות שניהל מאיר דיזנגוף בכל ימיו. זה סיפורו של מכתב אחד קצר שנכתב על ידי דיזנגוף בנקודת השיא של המבצע. בו דאג ראש העיר הראשון של אחוזת בית ותל אביב, למציאת מקומות מחסה לשיכונם של המגורשים בכל רחבי הארץ. מכתב קצר שבין שורותיו חבוי הסיפור כולו.

ימיה הראשונים של תל אביב נתפסים בתודעתנו כימים קסומים של ראשוניות בין פרדסים ירוקים טבולים בחולות זהובים. חולות הנושקים לחוף חלוצים בתולי. תקופה אידיאלית של רעות, אחווה וענווה תרבותית רוויה שלווה. של שכנות טובה, טבע ססגוני וילדי בראשית.
אלא שמעט מאוד מכל זה נכון.
מדובר בתקופה רבת קשיים המאופיינת במחסור, בחולי ובקשיי קיום מתמשכים. בקרב רבים מהעולים הרבים והדיירים שנוספו לעיר הצעירה שרתה בדידות, זרות, ואף רעב ומחלות. אלה ימים קשים.
בבית הקברות הישן שברחוב טרומפלדור, יש מצבות רבות מאוד שהכיתוב היחיד עליהן היא המילה 'גלמוד'. אלה ימים של התמודדות קשה, של עלייה והקמה, ואנשים מסוימים ביפו ובתל אביב נפטרו כגלמודים חסרי משפחה קרובה. לעיתים הוכרו רק בצורה שטחית בכינוי כלשהו או בשם פרטי. וכאילו לא די בקשיים אלה, פחות מעשור לאחר הקמת העיר מחליטים הטורקים החוששים מתקיפות האנגלים בסוף מלחמת העולם הראשונה, לגרש את כל תושבי תל אביב מבתיהם.

גירוש תל אביב. הגירוש הגדול של כל תושבי תל אביב, באביב -1917, על ידי העות'מנים
באביב 1917, עם התקרבות הבריטים לגבולות הארץ, ולאחר הפגזות בריטיות על מטרות בתל אביב הוציא המושל הצבאי הטורקי ג'מאל פחה, צו גירוש כולל לתושבי יפו ותל אביב (שנאכף רק לגבי היהודים) בתואנה של הגנה על שלומם. בפועל חששו הטורקים כי התושבים היהודיים עלולים לבגוד בהם ולסייע לבריטים.
כ-10,000 תושבי תל אביב והשכונות גלו אל רחבי הארץ, וחלקם למצרים (הוגלו כל התושבים, להוציא קבוצה קטנה של שומרים שהותרה להישאר על פי סיכום של מאיר דיזנגוף עם הטורקים), גלות שנמשכה עד לכיבוש האנגלי בסוף שנת 1918.
תושבי תל אביב ויפו היהודים ארגנו את "ועד ההגירה" בראשותו של מאיר דיזנגוף, שדאג ככל יכולתו להסדרת ההגירה ושיכון הגולים במקומות שונים בארץ. בין השאר נענו לקריאת ועד ההגירה רבים מחקלאי הצפון שהגיעו לפתח תקווה עם עגלותיהם, סייעו למגורשים, והסיעו רבים מהם עמם לצפון.
ימי המלחמה הקשים גררו מציאות קשה בקרב המגורשים ורבים מאוד מהם גוועו מרעב וממחלות.
זוהי תקופה בה מצב היהודים ברוב אזורי הארץ היה בכי רע. עד ראייה סיפר כי: "אפילו אנשים אמידים בירושלים הולכים ונעשים למקבלים (של נדבות) ואף מחזרים על הפתחים". פורסמו גם עדויות קשות ביותר על המצב הכללי בארץ על ידי אהרון אהרונסון, מפקד רשת הריגול היהודית ניל"י, שפעלה למען הבריטים.

מכתבו של מאיר דיזנגוף, והתמודדותו עם תוצאות הגירוש
נמצא בידי מכתב לא ידוע, בכתב ידו של מאיר דיזנגוף, שנראה כי נכתב בחיפזון ובדחיפות, ומשקף בבירור את המסירות בה פעל לטובת המגורשים. מכתב קצר המספר את סיפור הגירוש.
מאיר דיזנגוף עשה ימים כלילות בניסיון לנתב את ההגירה כך שהאסון יקטן ומעטים יותר יוגלו למצרים. רק לאחר עבודה ציבורית רבה למען המגורשים, פינה מאיר דיזנגוף דקות ספורות, לדאוג גם לעצמו ולמשפחתו כשיתאפשר ותסתיים משימתו. ברור שכוונתו הייתה להישאר באזור השרון מגויס למשימתו עד הרגע האחרון.
כך כותב מאיר דיזנגוף לאגרונום חיים מרגליות קלווריסקי, הממונה על ההתיישבות בגליל מטעם חברת יק"א : "עסוק וטרוד מאד בענייני ההגירה הנני בא אליך בבקשה: אני מוכרח להישאר עד הרגע האחרון אשר אינני יודע מתי יבא. נא להכין בשבילי חדר או שנים עם מטבח בר"פ [ראש פינה] או בצפת כדי שאוכל להתיישב עם אשתי שם לכשיגיע הזמן. אין אני צריך להאריך ולהוסיף עד כמה נהיה לכם אסירי תודה אם תשתדלו לאסוף אותנו אל גבולכם ותכינו לנו מקום מקלט. מאיר דיזנגוף".
דיזנגוף העוסק שבועות יומם וליל בניסיון למצוא מקומות קליטה לתושבי תל אביב, מבקש לעצמו חדר או שניים שיוכל להתיישב בהם. אין שום בקשה מיוחדת במכתב. דיזנגוף הוא אחד מראשי הנהגת היישוב, אך הימים הם ימים אחרים.
על אף שהשנים הראשונות של העיר תל אביב היו שנים קשות ביותר, לא כך אנו רואים אותן. ומפתיע אף יותר שאירוע המתרחש פחות מ-8 שנים אחרי הקמת העיר, ובו מגורשים כל תושבי העיר למרחקים למשך למעלה משנה של מחסור ורעב, נדחק לגמרי מהתודעה והפך לאירוע שאינו מוכר.

כיצד המציאות החלוצית הקשה של העשור הראשון בתל אביב, הפכה בתודעתנו לתקופה פסטורלית, אידיאלית וקסומה ? או בעצם כיצד אמנות יוצרת מציאות ?
זוהי עצמתן של אמנויות הסיפור והציור, ועצמתה של אמנות בכלל.
המקור העיקרי שיוצק לתודעתנו את תדמיתה האידיאלית והפסטורלית בימים הראשונים של אחוזת בית ותל אביב הקטנה, הוא נחום גוטמן בציוריו ובסיפוריו. בהם למשל הספרים 'שביל קליפות התפוזים' ו'עיר קטנה ואנשים בה מעט'. ספרים אלה מספרים גם את סיפור הגירוש מתל אביב, אך גוטמן שגדל בתל אביב כילד, תיאר את האירועים באור אידיאלי ואופטימי כפי שנראו בעיני ילד.
בהקדמה לאחת המהדורות המעודכנות ל'עיר קטנה ואנשים בה מעט"  כותב הסופר והעיתונאי שלמה שבא בהקדמתו לספר, "נחום גוטמן הוא בעצם האיש המרכזי שקבע בדמיוננו את דמותה של אחוזת בית ותל אביב בראשיתם. הוא עשה זאת בכתיבה ובציור כמה עשרות שנים אחרי שהדברים קרו. אבל אנחנו קיבלנו תיאורים אלו כדמותה האמתית של העיר בעריסתה. אהבנו אותה, היא עוררה בנו געגועים לעולם שגוטמן אמר לנו בכישרון רב – בסיפור ובקו – כי הוא היה יפה ויש להתגעגע אליו." שלמה שבא מספר כי ראייתו האופטימית של גוטמן מציגה פן נאיבי ואופטימי. נחום גוטמן הוא המספר החשוב ביותר של ימים אלה והנרטיב הנאיבי והאופטימי שלו, כמי שחווה ימים אלה כילד, הפך להיות הסיפור ההיסטורי המלווה את כולנו.

ומאמן לאמן. מנשה קדישמן במחווה לנחום גוטמן. אמני הדור הבא ממשיכים את הנרטיב של אליל ילדותם.
הנרטיב האופטימי, הצבעוני והנאיבי של גוטמן, עבר מנחום גוטמן לכלל הציבור. אבל נרטיב זה עובר מדור לדור גם בין דורות של אמנים, הרואים בנחום גוטמן את גיבור ילדותם.
בראש הטקסט מופיע ציור מחווה של מנשה קדישמן לנחום גוטמן.
מימין מופיעות בו דמויות גוטמניות, ערביה ועגלון בכרכרת דיליג'נס דוהרים בין עצים ובין פרדסים שופעים כשגימנסיה הרצליה מאירה על ההתרחשויות ממרכז התמונה. משמאל הכבשים של קדישמן לובשות ססגוניות גוטמנית בצד אלמנטים צבעוניים נוספים כשהכבשים הקדישמניות כורעות ומתבוננות ביראת כבוד על עולמו הצבעוני והנאיבי של גוטמן.
ובאותיות גדולות כותב מנשה קדישמן על גבי הציור: "האליל של ילדותנו בתל אביב. מחווה לנחום גוטמן – מנשה קדישמן"
נחום גוטמן הוא אליל תרבות תל אביבי. ככזה הוא טובע נרטיב נאיבי קסום להוויית ראשית ימי תל אביב. זו המציאות המוכרת לו מילדותו, ממבטו הילדי.
הדור שאחריו יונק את המבט הנאיבי, היפה והאופטימי. אלא שבדור זה צומחים אמנים חדשים, והם בתורם מפנים מבטם אל אלילם וממשיכים ואף מחזקים את הנרטיב שהוא טבע במציאות הישראלית.
אין להתפלא על כן שמבטו של גוטמן מתחזק ומושרש, ושאירועים כמו "גירוש תל אביב", נדחקים מן התודעה. הם אינם מתיישבים עם המציאות כפי שאנו עתה רואים אותה. הם הפכו מאמת לנרטיב פחות מקובל.

אם מספרים את זה אחרת, המציאות מוארת באור שונה
פעמים רבות קביעת נרטיב לסיפור היא בחירה. נחום גוטמן, ללא כל ספק, היה מודע היטב למציאות החיים הקשה שגדל בה. ספריו וציוריו, היו במידה רבה סיפור החיים שהוא סיפר על עצמו, ולסיפור זה הוא בחר את הנרטיב האידיאלי, הקסום, הבראשיתי והנאיבי. זוהי בהחלט אמת. אולי לא היחידה, ואולי לא האמת שרואה לנגד עיניו היסטוריון או מספר אחר. אך הוא בחר בנרטיב זה לספר את סיפור חייו, ואת סיפורה של תל אביב. זהו כוחו של הסיפור שאדם מספר לעצמו על עצמו, וחשיבות בחינת הנרטיבים שעל פיהם הוא בוחר לבנות את סיפורו.