מדוע גיבור האגדה יהודי, ומדוע שמו אחשוורוש ?
על אף שירושלים בתקופת הצליבה של ישו על ידי הרומאים, מאוכלסת בבני עמים שונים, החוטא שסירב, על פי האגדה, לעזור לישו היה יהודי.
הדבר תואם את התפיסה הנוצרית שבה הנצרות אינה משהו חדש, אלא שואבת את כוחה וסמכותה מההתגלויות הישנות, מהתנ"ך. בשל כך חשוב להציג את היהודי כחוטא המכיר בחטאו ובכוחו של ישו, וכמכיר במציאות החדשה שבה ישו, הנביא החדש, הוא מי שיביא את הגאולה.
המונח 'לעמוד על כתפי ענקים', – אותם הגדולים שקדמו לנו, נדמה כמונח שמשרה ענוה כלפי אלה שקדמו לנו. לעיתים ההיפך הוא הנכון. אלה שקדמו לנו, הם אלה שמהם אנו שואבים את כוחנו ואת סמכותנו, ולכן אנו זקוקים להם, כמחזקים אותנו.
הנצרות זקוקה ליהודי, ולכן בצד דימוי היהודי החוטא, הנודד והסובל, האגדה יוצקת לדמות היהודי את דימוי 'היהודי הנצחי', המשאיר אותו עמנו תמיד.
בגרסאות הנוצריות הראשונות של אגדת היהודי הנודד, פעמים רבות שמו של היהודי היה אחשוורוש או אחשוור. שם מעט תמוה לדמות מתקופה שונה לחלוטין וממציאות אחרת מהמציאות המתוארת במגילת אסתר.
לא ידוע לי על הסבר ברור למקור השם, אך פורסמו הסברים הקושרים את מקור השם להתרחשויות ההיסטוריות בקרנבלים האיטלקיים.
מקור הקרנבלים האיטלקיים קדום ומיוחס לימים שאף קדמו לנצרות. במאות העשירית והאחד עשרה השתתפו בקרנבלים האפיפיורים בעצמם, והם כללו פרודיות על טקסים נוצריים.
יש המניחים שגם יהודים השתתפו כבר בקרנבלים הקדומים, וביימו פרודיות על התרחשויות יהודיות. המתאימה ביותר ואחת הראשונות שבהן הייתה מגילת אסתר, על דמויותיה, תחפושותיה ועל השתייה שהייתה לא רק מותרת אלא אף חלק מהעלילה.
ידוע על עדויות למופעי "פורים שפיל" בסגנון קומדיה דל ארטה, ואף על מופעים היתוליים קדומים שכללו שריפת בובה בדמות המן. סביר להניח שנוצרים רבים שצפו במופעים ההיתוליים שהוצגו בדומה לאלה שלהם, אימצו את אחת הדמויות המגוחכות והסטריאוטיפיות שראו – דמותו של אחשוורוש, ואימצו אותה כדמות נלעגת ליהודי.
העדות הכתובה הראשונה לאגדת היהודי הנודד נמצאה בכנסיית סנטה מאריה דה פראריה בבולוניה שבאיטליה, ובו דווח על נזירים שפגשו את היהודי הנודד בארמניה בשנת 1223. תוך שנים לא רבות תוארו עדויות שכאלה וגרסאות שונות של האגדה בכל מערב אירופה.

אגדות דומות ואגדות עם דפוס חוזר
חיפוש נקודת המוצא לאגדת היהודי הנודד מוליך אותנו אינטואיטיבית באופן מידי לקיין התנכי, ה'יהודי הנודד הראשון'. לאחר שמתגלה פשעו – רצח הבל, קין הופך לנע ונד, הסובל ונמלט כש'אות קיין' על מצחו. (אם כי נדודיו אינם לנצח. הוא נגאל מייסוריו על ידי המוות)
אגדות דומות נוספות הן למשל האגדה הערבית אודות 'סמירי' שנגזר עליו לנדוד לנצח בעקבות היותו החוטא הראשי בחטא העגל. בסיפור המיתולוגי אודות סיזיפוס הוא נענש על בגידתו בזאוס ומקבל עונש נצחי של סחיבת אבן במעלה ההר.
דמויות דומות נמצאות באגדות מודרניות יחסית. כזו למשל היא  אגדת ההולנדי המעופף. גם אגדת ההולנדי המעופף היא אגדה עממית המספרת על רב חובל עקשן שסירב (בשנת 1681) להיכנע לסערת ענק, גם אם מסעו ימשך עד יום הדין. ואכן נגזר עליו להמשיך ולנסות להקיף את כף התקווה הטובה לנצח. אגדות ימאים מספרות על מפגשים אתו, ועל תשדורות "מיסטיות" עם אנשים מן העבר.

מוטיב העדות – היהודי הנודד כבסיס אגדי לפייק ניוז המודרני
אחד השימושים הראשונים שעשו גורמים נוצריים באגדת היהודי הנודד, הוא להשתמש בגיבור האגדה כנושא עדות אותנטית, מקורית וקדומה לאירועי הצליבה והניסים שחוללו על ידי ישו בסמוך אליה.  הנוצרים בימי הביניים ואף בתקופת הרנסנס היו בדרך כלל אנאלפביתים חסרי כל השכלה, שהממשק היחידי שלהם עם מסרי הנצרות היה באמצעות התמונות שניבטו אליהם מקירות הכנסיות והמעט שהבינו מהטפות הכמרים. אגדת היהודי הנודד – הביאה רוח של עדות ממקור ראשון. בכל אירופה נפוצו סיפורים על מפגשים עם היהודי הנודד ועל עדויותיו המבוססות על דברים ש"ראה בעצמו" אודות הניסים שחולל ישו. בבחינת במו עיני ראיתי… (את היהודי הנודד, שבמו פיו סיפר לי את מה שראה במו עיניו)
הסיפורים על מפגשים אלו חוללו התרגשות רבה, והם מתועדים בכרוניקות רבות. בדרך כלל מסופר על אנשי דת הפוגשים כמרים שהגיעו ממקום רחוק ומספרים להם כי פגשו את היהודי הנודד, ואף ידעו לצטט את שיריו וסיפוריו. כבר בתחילת מאה ה-13 מסופר על מפגשים בברטאן שבצרפת עם אנשי כמורה ארמניים והרושם הרב שעוררו סיפוריהם על מפגשם עם היהודי הנודד.
בדרך כלל פירוש המונח פייק ניוז הוא, ידיעות המופצות באמצעי התקשורת השונים באופן דומה לחדשות אמתיות, אך הן למעשה בדיות או הסחות דעת, המשמשות לתעמולה ולדיסאינפורמציה..
סיפורים אודות היהודי הנודד היו בעצם פייק ניוז. ידיעות כוזבות על מפגשים ועל תוכנם מתוך כוונה לבצע תעמולה דתית, או מתוך מניעים חברתיים, מוסריים, תרבותיים ואחרים.
גרסאות חדשות יותר לאגדת היהודי הנודד, הדפסות מהמאות המאוחרות וסיפורי ילדים מהעת האחרונה לא התיימרו לספר מפגשים 'אמיתיים'. מדובר במגוון שימושים תרבותיים באגדה, הקצרה בבסיסה, למשיכת תשומת לב וכבסיס להעברת מסרים מגוונים. לפיכך אין הם נושאים אופי חדשותי. מאידך אולי הם מהגלגולים הקדומים של אמנות הסטוריטלינג.

אופייה האנטישמי של אגדת היהודי הנודד
תכני האגדה הקדומה נושאים כבר במקורם אופי אנטישמי וסביר להניח שתוכן האגדה ביחד עם הפופולריות הרבה שלה סייעו להפצת רוח אנטישמית כלפי יהודים. האגדה גויסה להרחבת ההאשמות כלפי יהודים באירועי הצליבה של ישו, ולדימויי היהודים כחוטאים מאוסים.
הנאצים וגורמים אחרים שאלו את המונח 'היהודי הנצחי' מהאגדה וניתקו אותו מהמשמעויות הדתיות שלו (במשמעות המקורית היהודי, לאחר שיישא את עונשו יהיה נוכח לעתיד לבוא ביום הבשורה), והפכו אותו למושג אנטישמי העומד בפני עצמו.
הנאצים ביימו סרט בשם 'היהודי הנצחי' שהוקרן בכל מקום שהייתה להם בו השפעה, והציג במסגרת תעמולתם את מה שתיארו כעליבות הגזע היהודי, הזוהמה והנזקים שיהודים חוללו וממשיכים לגרום לבני הגזע הארי. סרט זה שבויים ביוזמתו של שר התעמולה הנאצי, גבלס, נחשב לאחד מהסרטים האנטישמיים הקשים ביותר שנוצרו אי פעם, והופץ בתפוצה רבת היקף. כ-20 מיליון גרמנים ואחרים צפו בו. תפוצה והשפעה כמעט חסרת תקדים באותה עת. בשנת 1937 ערכו הנאצים בברלין ואחר כך בווינה תערוכה תעמולתית רחבת יריעה. שם התערוכה היה היהודי הנצחי והיא היוותה את אחד משיאי החשיבה והתעמולה האנטישמית בהיסטוריה. הדימוי המוצג כאן הוא הדימוי האנטישמי שהיווה את כריכת הקטלוג. הקטלוג הרשמי של התערוכה היה קטלוג בפורמט נרחב (כ-140 עמודים), שהיה תוצאה של עבודה אנטישמית רחבת היקף ומאומצת שרוכזה במעין פורמט תיאורי-'עובדתי' מפורט. את קידום התערוכה ליווה הדימוי החזותי המופיע בכריכת הקטלוג, הקושר את היהודי הנודד-הנצחי לקומוניזם הבזוי, לתאוות ממון, לתאוות התפשטות, לרוע ולעליבות.
עם השנים הופיעו גם יצירות אמנותיות רבות בעלות גישות חיוביות ואמפטיות לדמות היהודי, על אף היותן מבוססות על אגדת היהודי הנודד, ועל הדימויים שהתפתחו בעקבותיה.
כזה הוא למשל הסרט האיטלקי בשם זה (1948), שנעשה בעקבות השואה, שבו היהודי הנודד לאחר אלפי שנות נדודים מקריב עצמו למען בני עמו בשואה ובכך מכפר על חטאו.
בשנים 1844 – 1845 פרסם אז'ן סי (הסופר הנקרא ביותר בצרפת, באותה תקופה), אבי הסיפור בהמשכים לאחר שהתפרסם עם ספרו 'מסתרי פריס', את ספרו בן עשרת הכרכים "היהודי הנודד" (Le Juif errant). גם בסיפור הזה מתקיים מאבק בין כוחות הצדק אל מול כוחות השחור, ובפעם הזו, הנבל הוא רודין (Rodin) הישועי. רודין מייצג את העושק והדיכוי של הכנסייה אל מול היהודי המתואר כמצילם של המסכנים במלחמות הדת של צרפת במאה ה-7.
"הצופה בארץ נוד" הוא עיבוד המבוסס על "היהודי הנודד" של איז'ן סי שנעשה בוורשה על ידי שמחה פאזנער בשנים 1866–1873. ספרו של אז'ן סי Eugène Sue עובד לסרט פופולרי.

האגדה מתפתחת ומופיעות גרסאות כתובות, מצוירות, מאוירות ומוסרטות.
אגדת היהודי הנודד היא אחת האגדות הידועות ביותר בהיסטוריה המערבית, ואחת מאלה שזכו למספר הגרסאות והמופעים הרב ביותר. את היעדרותה הכמעט מוחלטת מהתרבות העברית והישראלית ניתן להסביר אולי בשורשיה הנוצריים, בשימושי המקור הנוצריים שנעשו בה בעולמות התוכן האנטישמיים, או אולי במגמה הציונית הברורה של התרחקות מדימויים גלותיים של נדודים. הנודד הגלותי התחלף בחלוץ המייסד בית ועולם חדש.
בעולם המערבי האגדה התפתחה בתחילה בגרסאות נוצריות ודתיות. בדרך כלל היהודי הנודד נשא עמו קינה, שירים או סיפורים שכללו מגוון נושאים. היו אלה סיפורים על אירועי הצליבה ועדות לניסים שישו חולל אז. היו גם סיפורי קורותיו האישיים בשנות הנדודים הרבות בעולם כולו, תיאור חטאו והרחבה על חרטתו. היו סיפורים על עונשו ועל ייסוריו, תיאורים עממיים מנדודיו בארצות רחוקות וסיפורים נוספים.
השירים והסיפורים על מסעותיו בארצות רחוקות התפתחו לסיפורי התרחשויות ותיאורי תרבות מארצות רחוקות.

סיכום
בין אם מדובר בפליטים, סוחרים או תיירים, יהודים נודדים כבר יותר מ -3,000 שנה. עם זאת, באופן מפתיע, מקורו של הביטוי יהודי נודד אינו נובע ממציאות זו ואף לא מהתרבות היהודית. מקורו באגדה נוצרית קצרצרה בעלת אופי אנטישמי, שמקורה עוד בעת העתיקה.
ניתן להניח שמקור האגדה קדום ביותר, על אף שיש בידנו עדות כתובה ראשונה רק מאיטליה של תחילת המאה ה -13.
פופולריות הסיפור צברה תאוצה בימי הדפוס ובעיקר בשנת 1602, אז הודפס סיפור האגדה על יהודי בשם אחשוורוש בעותקים רבים בספר גרמני . הספר הפך לרב מכר והופץ בכל רחבי אירופה.
עד מהרה הופיע היהודי הנודד בבלדות אנגליות, צרפתיות ופיניות ואף התגנב בצורה נרחבת לספרות ולשירה, ליצירות מוזיקליות, לעולם הקולנוע ולתחום האמנות.
בצד האגדה האנטישמית המקורית וגרסאותיה, נוצרו גרסאות בעלות דימוי אמפתי וחיובי ליהודי. המונח 'היהודי הנודד' הפך למטבע לשון מקובל, המשקף את גורל הנדודים ההיסטורי היהודי. כיום מקובל להשתמש בו בדרך שגרה. ככלות הכול אין כל דבר רע בנדודים וגם לא בלהיות יהודי. שימוש שגרתי בהקשרים חיוביים מטשטש את ההיסטוריה המעיקה של האגדה בראשית ימיה.