את הסיפור הבא שבצו בקריאת החובה שלכם. הסיפור אינו סיפור חסידי טיפוסי ועלילתו תואמת יותר דפוס סיפורי מן המזרח או ממחוזות אחרים, אך הוא ממיטב הסיפור החסידי ומהידועים שבהם. גיבוריו בחילוף תפקידים טראגי-קומי הם שיכור וכומר, אך בעצם, כדרכו של סיפור חסידי, הגיבור הוא בעצם אנחנו, או באותו חילוף תפקידים טראגי-קומי הגיבור הוא כל אחד אחר פרט לנו, שכן אנחנו, בניגוד לאחרים, לא משקרים לעצמנו ורואים תמיד את האמת לגבי עצמנו, גם אם היא מרה.
נוכחים בו שפע מוטיבים סיפוריים מעולם הסיפור החסידי, כמו רבדים חבויים ופשטות עלילתית בצד עומק מחשבתי.
הסיפור נושא עמו מסרים חזקים ודווקא אותה פשטות עלילתית, המתובלת בהומור, מרחיקה אותנו מהם, אך רק לרגע קט.
וכמו בכל סיפור חסידי טוב נותרת בסוף תהייה שאולי את החשוב ביותר פספסנו ויש מקום לקריאה נוספת.
הסיפור החסידי
אדון אחד נסע בדרך וראה עני אחד שיכור שוכב בצד הדרך. חמד האדון לצון וציווה למשרתיו שיניחו את השיכור המעולף על העגלה. כשבאו לביתו, ציווה להניח את השיכור בחדר יפה, לרחוץ ולגלח אותו ואף להניחו במיטה מפוארת. על יד המיטה, כך ציווה האדון, יניחו בגדי כומר. ועוד ציווה האדון למשרתים, שכאשר יקיץ השיכור, ישאלו אותו מיד: "אדוני הכומר, מה תרצה?"
לאחר זמן הקיץ העני משכרותו, והמשרתים עשו כאשר נצטוו ושאלו: "מה תרצה, אדוני הכומר?" והשיכור התפלא עד מאוד, מה זאת? הלוא יודע הוא שאינו אלא איש עני ובזוי, אולם הנה הוא שוכב בחדר יפה, וכולם קוראים לו "אדוני הכומר", וגם בגדי כמרים מונחים על ידו!
כעת נכנס ספק בלבו של העני, שמא זה שהוא זוכר את עצמו כעני עלוב אינו אלא חלום, ובאמת הריהו כומר. ואולי להפך, המשיך הספק וניקר, אולי אמת שהוא עני מבוזה, ואילו עתה אין זה אלא חלום.
לבסוף מצא העני כיצד לברר את הספק: עליו לנסות ולקרוא בספרי הכמרים. אם יעלה הדבר בידו, ויוכל להבין את הכתוב, הרי שהוא באמת כומר, וזיכרון ימי עוניו אינו אלא חלום. אולם, אם לא יצליח להבין בספרים דבר, הרי אינו כומר כלל, ועכשיו אין זה אלא חלום.
לקח העני ספרי כמרים ופתחם, ומובן שלא הבין בהם דבר וחצי דבר. אף על פי כן חזר הספק וניקר בלבו, הלוא בכל זאת עומדים סביבו בני אדם וקוראים לו "כומר". לבסוף החליט האיש שאכן הוא כומר, והעובדה שאינו מבין דבר בספרים של הכמרים אין בכך כלום, כי מן הסתם כך הדבר תמיד, וכל הכמרים אינם מבינים דבר וחצי דבר בספריהם…
משהו על התובנות
בסיפור החסידי העני-השיכור מהלך בין חלונות הזהות העצמית תוך כדי בירור עצמי. מי הוא? אך אתנן הכבוד והשררה עיוור את עיניו מראות. אפילו המבחנים ה"אובייקטיביים" החיצוניים לא הועילו. למעשה, מלכתחילה לא היה בהם צורך. במצבים מסוימים אדם קובע לעצמו 'מבחנים' בהתאם לתוצאה שהוא רוצה לקבל, אך גם אם יכשל אין מקום לדאגה. תמיד ניתן להסביר מדוע המבחנים הם אלה שכשלו ולספק הסברים אחרים למסקנה המבוקשת.
בסיפור, גם אדם שברור מה מצבו, כשמעט כבוד ונוחות לנגד עיניו, מאבד את היכולת להבין את מצבו ולראות את עצמו. זאת כשגם הוא, ובוודאי כל אדם חיצוני, יכולים בקלות להבין כי מדובר בעני ושיכור. עני ושיכור הם תיאורים המסמלים את הרצון התמידי ליותר נוחות, חומר או כבוד (במילה עני), והמילה שיכור מסמלת את העיוורון לזהות את הזהות העצמית הנכונה.
עיוורון זה הוא מצב תמידי שקשה להימלט ממנו. למעשה, אולי הדבר בלתי אפשרי.
הרב שבחצרו סופר הסיפור (רבי שמחה בונם מפשיסחא), לא רצה, על פי עדויות תלמידיו, שיכנו אותו רבי. כאילו הסכמתו לתואר הייתה מעידה על כך שערך מבחן זהות עצמית לבחון אם הוא ראוי לו והגיע למסקנה שכן. אך למעשה אין ביד האדם אפשרות ממשית לבחון, להבין ולהעריך את עצמו בצורה ודאית. כל שהוא יכול לעשות זה לשאוף להכיר את עצמו. להקטין את אותו חלון אטום שחוסם בפניו את המציאות.
חלון ארבע המראות של ג'והארי
חלון ג'והארי הוא צורת התבוננות המסייעת לאנשים להבין טוב יותר את יחסיהם עם עצמם, ויחסיהם עם אחרים, במטרה להתבונן על עצמם ולדעת יותר על עצמם. הפילוסוף צ'ארלס הנדי מכנה את המושג הזה כ'בית ג'והארי', בית עם ארבעה חדרים. חדר ראשון הוא החלק בעצמנו שהן אנחנו והן אחרים רואים. חדר שני מכיל היבטים שאחרים רואים בנו אך אנחנו איננו מודעים להם. חדר שלישי הוא המרחב הפרטי שאנחנו מכירים אך מוסתר מעיני אחרים. חדר רביעי הוא החלק הלא מודע בנו, שלא אנו עצמנו ולא אחרים רואים.
המונח ג'והארי לקוח מראשי שמותיהם של הפסיכולוגים ג'וזף לופט (1916–2014) והרינגטון אינגהם (1916–1995) שפיתחו את הגישה בשנת 1955. השיטה משמשת בעיקר בקבוצות עזרה עצמית ובמסגרות ארגוניות כתרגיל גילוי עצמי ובחינה עצמית.
תרגיל ההתבוננות – חלון ג'והארי מאפשר לנו להשיג מודעות רבה יותר לעצמנו דרך קיום דיאלוג ביננו לבין הסביבה, לנתח היכן אנו שקופים לסביבה והיכן אנו חוסמים את עצמנו בפניה, ולנסות להבין מה החברה מבינה עלינו ואנו לא מודעים לו.
בנוסף לכך, אנו מוזמנים באמצעות הדיאלוג לנסות לפצח את אותו החלק האטום גם בפנינו וגם בפני הסביבה וצופן בתוכו תובנות ומידע עלינו.
בכל המבטים החכמים, החודרים והמלומדים רק דבר אחד בוודאי נמצא, וגם יישאר לעד – העיוורון
וכשמדובר במבטו של האדם על עצמו המשימה להקטין את העיוורון היא קשה מנשוא.
אברהם סוצקובר הוא אחד המשוררים הגדולים שהיו לעם היהודי מאז ומעולם, תרגומיו ושמעו נפוצו ופורסמו בכל העולם. בישראל הוא לא זכה להכרה, אולי מאחר והתעקש לכתוב רק ביידיש.
סוצקובר היה פרטיזן, בעל סיפור חיים מופלא, שבעקבות רושם עצום שעשו שיריו על סטאלין שלח סטאלין שני מטוסים להצילו מידי הנאצים. הראשון הופל בידי הגרמנים והמטוס השני שנשלח חילץ אותו בצורה הרואית מאזור וילנה, עם מזוודת שירים וכתבים הנמצאת כיום בספריה הלאומית.
אחד השירים העוצמתיים של אברהם סוצקובר דן בשאלה מה משאיר אחריו אדם. מה יישאר?
אחד הדברים המטרידים אנשים הוא מה הם באמת עשו ומה יישאר. אחד הדברים המלווים את האדם הוא העיוורון. האדם (העיוור תמיד) נעלם, אך העיוורון נשאר.
אברהם סוצקבר (תרגם בנימין הורושובסקי-הרשב)
מי ישאר, מה ישאר? אולי הרוח על הים,
וישאר העורון של העיור שנעלם.
וישאר סימן של ים ; חוט דק של קצף מתנוצץ.
וישאר ענן קטן אשר נתפס בראש עץ.
מי ישאר, מה ישאר? עוד תשאר ההברה,
אשר תדשיא את בריאתה מבראשית ברא.
ושושנת כנור אשר לכבוד עצמה תנעים,
אולי אותה יבינו שבעה בעשבים.
ומכל הכוכבים שמצפון לאדמה,
ישאר כוכב אחד אשר נופל לתוך דמעה.
ותשאר טפה של יין כתמיד בתוך כדי.
מי ישאר? האלוהים הוא ישאר, הזה לא די?
