אחד העם, או בשמו המלא אשר צבי גינצברג, היה מראשי ההוגים של הציונות, מייסד זרם הציונות הרוחנית, הוגה הרעיונות שלה ומהחשובים במנסחי הזהות היהודית החילונית-לאומית. הוא החל להשתמש בשם העט "אחד העם" בשנת 1889, עם פרסום המאמר ("לא זו הדרך") שמיצב אותו מידית כאחד ממובילי ההגות הציונית בראשיתה וכראש זרם הציונות שנקרא הציונית הרוחנית.
הבחירה בשם עט זה עשויה אולי לעורר תהיות, מאחר ומשמעות המונח "אחד העם" היא בדרך כלל: אחד מן העם- אדם רגיל, ללא ייחוד וללא יחוס מיוחד. אולם, חז"ל פירשו את המונח המקראי (המופיע בספר בראשית ככינויו של מלך גרר), גם כמובחר שבעם- האדם החשוב בעם, ויש להניח שאחד העם הכיר פרשנות זו ולא נמנע משימוש בשם עט שעשוי להתפרש כך.
מכתבים בכתב ידו של אחד העם זמינים לצפייה ברשת האינטרנט וניתן לראות כי הוא חתם עליהם בשמו הפרטי, אשר צבי גינצבורג.
אך כיצד חתם אשר צבי גינצבורג על מאמרים, מסות וכתבים, שהגיש להדפסה בעיתונים והוצאות שונות, ולמה פרט זה רלוונטי?

מאמרו של אחד העם ליובל החמישים של ביאליק וחתימתו עליו
הגיע לידי כתב יד מעניין של אחד העם בו הוא כותב טקסט ברכות מרשים לידידו הטוב, המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, במלאת לו חמישים שנה. שני האישים היו חברים קרובים וביאליק חב במידה רבה את פרסומו לדרך שסלל לו אחד העם, מתוך אמונה בכישרונו, ולכך שליווה אותו במהלך השנים.
שניהם כתבו זה לזה בעיתונים שערכו ובמקומות שהייתה להם השפעה. מאמר זה, הנושא אופי חגיגי, לרגל חג החמישים, מתאר את הישגיו של ביאליק, את תרומתו של אחד העם לגילויו של המשורר הלאומי ולתמיכה בו, ובעיקר את התקווה שיחזור לכתוב שירים מרוממי נפש. תקווה זו נבעה מכך שבאותה עת ביאליק חדל למעשה לכתוב שירים. יום הולדתו ה-50 צוין בשנת 1923, אך למעשה, משנת 1911 ועד ליום מותו בשנת 1932 כתב ביאליק תשעה שירים בלבד. גם בשנים שלפני כן היה שקוע כולו ורובו בפרויקטים תרבותיים כגון כינוס "ספר האגדה" עם הסופר רבניצקי.
כתב היד של מאמר הברכות הוא מעניין מאין כמוהו, נושא את כל מאפייני הכתיבה של אחד העם, עם כתב ידו הזערורי והמוקפד ולשונו המליצית. אך דבר אחד העיב על גילוי כתב היד הנדיר- המאמר היה חתום במילים 'אחד העם', וזאת בניגוד לחתימתו על מכתביו האישיים, עליהם חתם בשמו. הדבר סביר אם היה זה מאמר המוגש להדפסה ולא מכתב בין חברים. חתימה חריגה מטבעה מעוררת חשד וזמן רב הציקה לי השאלה, אמתי או מזויף? האם נכתב כמכתב אישי, או יועד לדפוס?
אין דבר מטריד מהחזקה בכתב יד מרתק, מבלי להיות משוכנע לגמרי ב-100% שהוא מקורי. כל הסימנים הראו בבירור על מקוריות, אך עניין החתימה הצריך עדיין בירור מבחינתי. צריך היה לוודא שמדובר במאמר שהוכן לדפוס, משימה מעט קשה לכתב יד מ-1923.
פגישה אקראית עם יונתן יעקבי מבית המכירות קדם (שאינו קשור לכתב היד או להגעתו אלי), זימנה לידי את האינפורמציה הבאה. מדובר בנוסח מאמר שכתב אחד העם לפרסום בעתון הארץ לקראת יובל החמישים של ביאליק. המאמר התפרסם כלשונו בעתון (לרבות כל התיקונים שבכתב היד ובהתחשב בסימונים שבכתב היד) בתאריך 12.1.1923.
עיינתי מחדש בכתב היד ואכן ראיתי בו את סימוניו של אחד העם ככותב מיומן, כהכנה לקראת הדפסה, וכן סומנו עליו הערות (בכתב יד אחר), היכן לשבץ אותו בהדפסה. מובן שכהכנה להדפסה חותם אחד העם לא בשמו אלא בשם העת הספרותי, אחד העם. בכך נסגר מבחינתי הבירור על מקורות כתב היד וההכרה שעל אף שאחד העם חתם על מכתבים ששלח בשמו, על מאמר לדפוס חתם, ככל הנראה, בשם העת שלו (מסקנה שעדיין יש לבדוק על פי תקופות שונות בחייו ועל פי מקרים נוספים).
אז הנה הזדמנות ליהנות מכתיבת התקופה בסגנונו של אחד העם. זה אמנם לא פרסום ראשון, אך זו הזדמנות לנוסטלגיה תרבותית אמתית:

הערה בכתב יד בשולי כתב היד: בעמ' 2, בשני טורים

לביאליק

ובכן הננו חוגגים עמך את יום מלאת לך יובל שמח.

ביאליק- בן חמישים!

ואני הלא עודני זוכר*- כאלו תמול היה הדבר- אותו היום, לפני יותר משלושים שנה, כשבא אלי באודיסא עלם ביישן ובידו צרור שירים ביחד עם מכתב מאת מ.ל. לילנבלום אלי, אשר בו יבקשני לשים לב לעלם זה, שנראים בו סימני כשרון, ולהשתדל שיבוא איזה משיריו ב"הפרדס" הראשון שעמד אז לצאת. כי ידע ליליענבלום, שאני משתתף במידה ידועה בעתון "הפרדס", ודברי נשמעים לעורכו. וכשיצא "הפרדס", ובו בא השיר הידוע "אל הצפור" מאת ח"נ ביאליק, הרגיש אמנם הקהל, כי כוכב חדש עלה על שמי ספרותינו, אך איש לא פלל עוד אז, כי עומד הכוכב הזה להיות… ל"ביאליק".

ועברו השנים, ואתה הלכת הלוך וגדול משנה לשנה: המתמיד "מתי מדבר", "שירי הזעם", "מגילת האש" ועוד ועוד- ואנחנו כולנו עומדים ומשתוממים: מי ילד לנו את אלה בדור, יתום כדורנו ?!-
ועתה- הנך בן חמישים, ועל ראשך זה כבר נזר "המשורר הלאומי", משורר אשר כמוהו לא נד בישראל מימי רבי יהודה הלוי, ואולי מימי הנביאים!
בכל תפוצות הגולה יזכר שמך ביום הזה בתודה וברכה, ותהילות ותשבחות לאין קץ. יעופו אליך, מכל עברים. ואלה אשר כמעט לא זזה ידי מתוך ידך בתנופת- יצירתך היותר מזהירה- אני משווה לנגדי את העלם הביישן ההוא, וסוקר בסקירה אחת את אשר נתן לנו ואת אשר היה לנו במושך
השנים שעברו מנו אז, ותקווה אחת ממלאה את ליבי: כי אזכה עוד, בטרם אלך, לראותך פה, בארץ הנביאים, יושב ויוצר יצירות חדשות, אשר יאפילו בגדלן על כל מה שיצרת עד כה בארצות הגולה.
"עלה"- והצלח!
תל אביב.
אחד העם.

ביאליק ואחד העם, יחס מיוחד למסורת וידידות ממושכת ארוכת שנים
הציונות המתחדשת העמידה הוגים רבים שנחלקו בדבר היחס למסורת היהודית. מצד אחד עמדו הודים ואנשי רוח כיוסף חיים ברנר שהתנערו לחלוטין מהמסורת ואף ראו בהצמדות אליה סכנה גדולה (על אף יחס של כבוד למשל לשכנו, הרב קוק,  והתייחסויות מכילות מסוימות). הוגים מסוימים כברדיצ'בסקי דחו את המסורת, אך יחד עם זאת לא התנערו ממנה לחלוטין וקראו למעין ברית חדשה עם המסורת המניחה אותה במקום אחר לחלוטין.
אחד העם הניח יסודות לחילוניות חדשה, שמצד אחד קוראת לאורח חיים חילוני לחלוטין, אך גם לחיים ביחד עם המסורת היהודית רבת השנים, כפי שהיא וכפי שהייתה, הכרה בחשיבותה ומודעות מלאה לעושרה ולמרכזיותה הרבה בזהות היהודית.
יחס דומה, אם כי מורכב עוד יותר, היה לביאליק. שניהם, כמו כל חבריהם הוגי וסופרי התקופה, היו יוצאי חדר ובתי מדרשות (ביאליק אף היה יוצא ישיבת וולוז'ין הלמדנית).
שניהם זכו לקריאת רחוב על שמם עוד בחייהם ולגור בו (אולי היחידים שזכו לכבוד זה). ביתו של ביאליק נבנה מכספי מקדמה שקיבל על כתביו ושלח לידידו אחד העם, על שיבנה במקדמה זו את ביתו. בישראל, לאחר עלייתו, למעשה לא כתב ביאליק כמעט שירה.