האוסף הבלתי נראה, שטפן צווייג

כשסופר יהודי אומר שהוא 'יהודי במקרה', אל תאמינו. חפשו את יהדותו בספר.

הוויות ילדותנו והדברים המשמעותיים שעשינו בעברנו, מסרבים לנטוש אותנו, והם חלק בלתי נפרד מזהותנו. ה'לשעבר' ממשיך לרחף אתנו. מנהל סניף בנק לשעבר, דתי לשעבר, מעכו במקור, עולה מארגנטינה, אמריקאי…
יהיה שגוי לחשוב שבעולם היצירה זה שונה. גם כשיוצר, סופר למשל, מצהיר שפרט מסוים בעברו אינו רלוונטי יותר בעבורו – התעלמו מההצהרה וחפשו את השפעת עברו בין דפי הספר.

יהודי בדרך מקרה
הסופר שטפן צווייג הוא מגדולי סופרי אירופה במאה העשרים. צווייג היהודי-אוסטרי, הצהיר על עצמו כי הוא "יהודי בדרך מקרה".
הצהרות מעין אלו היו שכיחות באותה תקופה. מכס נורדאו הצהיר כי היהדות היא עבורו "זיכרון עמום מעברו". הצייר מארק רותקו ניסה במגוון דרכים לברוח מיהדותו, וכך גם עשה תקופה ארוכה בחייו חוזה המדינה הרצל. התנערות מוצלחת מהעבר היהודי סימלה בעיני רבים באותה עת הצלחה. הצלחה להשתלב בעולם מודרני ומתחדש. כל אלה ואחרים חזרו ליצור יצירה עשירה בערכים יהודיים. וחזרו גם לגורל היהודי. עד כמה ה'לשעבר' היהודי נוכח ביצירתם ? לדעתי מאוד.

אמתי אל מול מזויף
לפני מספר שנים שוחחתי ארוכות עם ידיד, ארכיאולוג מוכר ביותר, על סוגית מקוריותן של עתיקות. שמעתי ממנו משפט שנראה לי בתחילה מעט מוזר. המקוריות והאותנטיות של פריטים לא נקבעת רק על ידי הפריט, אלא גם על ידי האוחז בו. אם בשבילך הוא אמתי – הרי הוא אמתי. בואו ונבחן אספן. כשהוא רוכש כד חרס בן אלפי שנים, הוא רוכש בעצם שום דבר עם סיפור. מעט חול מגובש וחסר תועלת וערך, עם סיפור. והסיפור הוא כולו שלו. אם הוא מדמיין את האפשרות שמישהו כמו  אברהם אבינו או מלך גרר כתשו עדשים באותו כד, זהו הסיפור שיוצק ערך ומשמעות לכד. החיות ההיסטורית של הפריט מציפה ויוצרת את המשמעות האותנטית. והסיפור הוא כולו של האוחז בו. לעיתים הסיפור הוא סיפור שולי ולעיתים הוא סיפור ענק. (תג המחיר של הפריט, נקבע גם הוא פעמים רבות לפי עוצמת הסיפור, והמשלם יותר במכירה הפומבית הוא לעיתים מי שהסיפור שלו חזק יותר. בעבורו)
הוא סיפר לי שנקרא על ידי יורשיו של אספן מטבעות עתיקים לאמת את מקוריותו של אוסף גדול שהוריש. האוסף היה מכובד מאוד ואכן מקורי. פרט לאחד מהמטבעות החשובים שהיה ללא ספק מזויף.
היורשים נדהמו. "זה היה המטבע האהוב ביותר על אבא !" הם סיפרו שהיה מוציא בכל שבת את הפריט, מתבונן בו, וחי אותו. את הפריט המזויף.
שאלתי את הארכיאולוג "האם עבורו, עבור האספן שנפטר, היה הפריט אותנטי או מזויף ?" תשובתו הנחרצת הייתה – שהאיש חי כל חייו עם פריט מקורי. הוא חי את סיפוריו של אותו מטבע שהיו מלאי חיות. אמתיים.

המסורת היהודית – החשיבות אינה בחפץ, אלא בסיפור, במהות, בתוכן ובמשמעות.

אגדה תלמודית מכוננת מספרת על רבי חנינא בן תרדיון (מעשרת הרוגי מלכות) שנשרף באש על ידי הרומאים כשהוא עטוף בגווילי (יריעות) ספר תורה. שאלו אותו תלמידיו: מה אתה מרגיש ? ענה להם "גווילין נשרפים באש ואותיות פורחות באוויר". משמעות הביטוי היא שגם כששורפים את ספר התורה אי אפשר לשרוף את התוכן, את המשמעות, את הסיפור. והישארות התוכן היא שחשובה.
הסיפור הוא מעל לכל חפץ. הקו הזה נוכח לאורך כל ההגות היהודית.
ברגע של כעס על חטא העגל (שהוא לכשעצמו רצון פסול להיקשר לחפץ, ולא למהות), משה רבנו שובר את לוחות הברית. ציור של ליאונרדו דה וינצ'י (שייחוסו לדה וינצ'י אינו ודאי) נמכר ב-450 מיליון דולר. האם ניתן לדמיין בכמה ניתן היה למכור את לוחות הברית ? או איך היה נראה מוזיאון ישראל אם הלוחות היו מוצגים בו ? אבל בעיני משה גם המגע האלוהי לא משנה את העובדה שעדיין מדובר בחפץ. הוא עסק במהות, והלוחות זניחים לה.
נחש הנחושת שהכין משה רבנו נשמר במשך דורות. מסופר בתנ"ך שבמשך השנים הפך נחש הנחושת מושא לפולחן וחזקיהו המלך השמיד אותו בשל כך.
שוב, לחפץ עצמו אין משמעות, המשמעות היא בתובנות. לכן ראה עצמו מלך (שנוכחותו בתנ"ך חיובית מאוד) רשאי להשמיד פריט היסטורי שכזה. מטה שהוכן על ידי משה.
החשיבות אינה בחפץ, אלא בסיפור, במהות, בתוכן ובמשמעות. התובנה הזו חולפת כחוט השני בכל ההגות היהודית לאורך הדורות. ישעיהו לייבוביץ שמדגיש אותה פעמים רבות (בעיניו אין שום מקום או חפץ קדוש) מצטט בנושא את ר' מאיר שימחה הכהן מדווינסק . הרב מדווינסק כותב על הר סיני שבו ניתנה התורה, "אין קדושה בשום נברא, רק לבורא יתברך, שלא תדמו כי ההר הוא עניין קדוש [,,,] והוא מעון חיות ובהמות […] לא המקום מכבד את האדם, אלא האדם הוא מכבד את המקום, וזה רעיון נכבד"

ספרו הקצר של שטפן צווייג – "האוסף הבלתי נראה"
שטפן צווייג מספר על אוסף יצירות אמנות מפואר שהסיפור מאחוריו הוא סיפור ענק.  הסיפור להפתעתנו הולך ומתעצם, גם כשבמציאות קורים עם האוסף אירועים שהיו צריכים להוביל לכיוון ההפוך.
אצל צווייג, כבמיטב המסורת היהודית, הסיפור הוא החשוב. המשמעות והמהות הן היחידות שנוכחות גם כשכבר יש להן כל כך מעט להיאחז בו במציאות.
קיימת סטירה אנושית מובנית בין ההבנה שהסיפור הוא החשוב ולא החפץ, לבין הרצון לגעת בחפץ. לרצות חפץ. לצפות.
גם אם נגלה אליך אלוהים במלוא הדרו, עדיין לא גוועה התשוקה לאיזה עגל זהב, ביחד עם הרצון לנסות ולהטמיע את המשמעות בחפץ. האוקסימורון הזה הוא נושאם של רבים מאירועי התנ"ך.
שטפן צווייג כיהודי מכיר את זה מקרוב. עבורו כאיש רוח של מהות ושל רעיונות זהו סיפור טבעי , על אף שהוא מוזר ביותר בעיני סוחר עתיקות גרמני-ברלינאי האומר עליו: "זה הסיפור המשונה ביותר שנתקלתי בו בכל שלושים ושבע שנותיי כסוחר ספרים עתיקים".
שטפן צווייג בעצמו היה אספן כתבי יד של גדולי היצירה האירופאית ממאות השנים האחרונות (יצירות מוזיקאליות, כתבי פילוסופיה, מדע, ספרות ושירה). הוא החזיק ככל הנראה באוסף החשוב בעולם בנושא. כשיורשיו תרמו את האוסף לספריה הבריטית, אמר על כך מנהל הספרייה, הלורד קווינטון, שזו "המתנה החשובה ביותר והנדיבה ביותר שהספרייה הבריטית קיבלה מאז היווסדה".
צווייג חי את הסטירה בין ההבנה המושרשת במסורת היהודית שהתוכן הוא שחשוב, לבין הרצון לאחוז בחפץ. כאילו אחיזה בחפץ מחזקת את האחיזה בתוכן, מקלה את הדרך אליו ושופכת עליו אור. יהודים באותה עת הם רבים מהמובילים באספני האמנות והתרבות באירופה.
אולי יש בכך מפתח להבנה מסוימת של תעלומת חטא העגל. כיצד יהודים שחוו סדרת התגלויות וניסים שלא הייתה כמוה, מיציאת מצרים ועד למתן תורה, רואים צורך להיאחז בעגל זהב ? כאילו בכל זאת הגווילים הם אלה המגבשים את האותיות, ובלעדיהם בני אנוש חוששים כי ישובו ויפרחו באוויר.
התוכן והמהות הם החשובים, אך איזושהי חולשה אנושית גורמת לנו את הצורך המלאכותי לקשור את המהות למשהו במציאות. מבחינות מסוימות, אולי זו 'עבודה זרה'.

האם כשמוטיב יהודי כה מרכזי עומד במרכז ספר, זו ראיה להשפעה יהודית עמוקה על הסופר ?
בלוג תרבות אינו כפוף לדיני ראיות.  יחד עם זאת בעיני התשובה החד משמעית היא כן. ראיות עוצמתיות יותר לערכים יהודיים בספריו של שטפן צווייג נמצאות בספר אחר שלו, "עיני האח הנצחי". ספר הדן בשאלות של חופש ושחרור אל מול מחויבות, ועל חשיבות המחויבות גם כשנראה שאין בה שום תועלת. כל זאת כשהאליטה אינה מבינה את ההליכה לכיוון המחויבות ואת הרתיעה ממנעמי החופש והשחרור.
על חשיבות ה'מחויבות' בכתבי היהודים, ה'משכילים' האוסטרים, שטפן צווייג ובנימין זאב הרצל בעתיד במאמר שיתפרסם בנפרד.
בקליפת אגוז באותו עניין אזכיר כי שניים מגדולי הוגי הדעות החשובים בצרפת במאה העשרים הם:
ז'אן פול סארטר הצרפתי, שהגותו מעלה על נס את ההלל לחופש ולשחרור.
ועמנואל לוינס – היהודי צרפתי יוצא ליטא, שהגותו היא כולה תפיסת עולם של מחויבות. יהודי. כבר אמרנו.
כשאירופה המודרנית והמתחדשת מהללת את החופש ואת השחרור, מעניין לראות את העיסוק דווקא במחויבות בכתביהם של סופרים ושל הוגים יהודים.

לשיתוף הפוסט:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אודות

פיגמליון הוא בלוג תרבות ישראלי, המרכז תובנות, מאמרים, סיפורים ורעיונות, בתחומי התרבות, אמנות, חברה והתנהגות, יהדות וזהות ועוד.

רישום לניוזלטר

חיפוש

קטגוריות

פוסטים אחרונים

פוסטים אהובים

עושים תרבות – עושים טוב
פנו עוד מעט מקום בעולמכם, לתרבות ולמהות
הירשמו לעדכונים חודשיים מפיגמליון

דילוג לתוכן