אנו רגילים לחשוב על האמן, המשורר, הצייר ועל היוצרים האחרים, כמוקפים באהבה, בהערכה ובחיבה. אנו אלה הנשארים בבדידותנו, בערפל, ללא חיבוק, רחוקים מהאור ומהלייקים. מנוצלים מעט.
אמנים, לעיתים קרובות, רואים זאת בדיוק הפוך.
הם אלה העמלים קשות לחיבוק, לאהבה ולהכרה וכמהים להם. אנו צורכים בשטחיות ובקלילות את התשורה שבעמל רב הם מעניקים לנפשנו. וממשיכים נינוחים בחיינו השבעים. ללא הערכה מספקת וללא רצון לקרבה אמתית אתם.
היוצרים, הם אלה הנשארים בבדידותם.
המשוררת אנה אחמטובה, מהגדולות שביוצרות רוסיה במאה ה-20, כותבת בזעם על הישארותה בבדידותה, על חוסר ההערכה לייסוריה ולעמלה כיוצרת, ועל תחושתה כמנוצלת.
נמצא בידי דף נייר הכתוב בכתב ידה של רחל המשוררת, בו היא מתרגמת שיר של אנה אחמטובה. אחמטובה מדברת על מקומו של האמן. כמי שרוצים את קרבתו, אך זהו רצון קר ותועלתי, מתוך כוונה להשביע רצון כלשהו. אין זו קרבת אמת. לאותם 'זרים', הקרבה ליוצר היא רק אמצעי לחמם את נפשם בקור. בכדי לחמם את לבם השבע, הם זקוקים לדמעת עינו וללהט היגון של המשורר.
בחירתה של רחל לתרגם שיר זה, מעידה בבירור על הזדהותה אתו, על תחושותיה כלפיו, ועל בדידותה הקשה.
אנה אחמטובה
הוי משא זכרונות האהב !
לי צוית מוקד וכנור,
ולהם, לזרים זה רק להב
לחמם את נפשם בקור.
לחמם את לבם השבע,
הם צריכים לדמעת עיני…
האמנם בשביל זה אהבתי
ושוררתי את שיר יגוני !
הה, אלי, השקני נא רעל,
שאהיה לאלמת-שירים,
ושטפה שכחה קורנת
צלצלי תהילה מחפירים.
שירה של אנה אחמטובה הוא על בדידותו של האמן כאדם. אמן המעוניין בקרבה וחום, ולא רק להיות ספק של צורך נפשי לזרים.
אצל מתרגמת השיר, רחל המשוררת, הבדידות הכואבת היא בדידות פרטית לחלוטין. בדידות בעקבות הטרגדיה האישית שלה, מחלתה בשחפת.
על רחל המשוררת ועל מקומו של האמן כבודד ואפילו כמנוצל
מבטנו הרומנטי על רחל כמשוררת היושבת על שפת הכנרת וכותבת שירים נוגים ושירי כמיהה, געגועים ואהבה, אינו משקף את המציאות כפי שהייתה.
רחל לא כתבה כלל שירים בעברית בתקופת שהותה בכנרת ובדגניה.
רק לאחר שנתגלתה בה מחלת השחפת, מחלה מדבקת וחשוכת מרפא באותם ימים, ולמעשה גורשה מקיבוץ דגניה בשל מחלתה, החלה רחל לכתוב את השירים הידועים לנו. את זאת עשתה רחל כצעירה מגורשת ודחויה ולאחר שנאלצה לעבור לגור בדוחק בחדרון ברחוב בוגרשוב בתל אביב.
עלבון הגירוש, הדחייה ונטישת החברים מדגניה וכנרת ילווה אותה בשנים הספורות שנותרו לחייה אך הדחייה כמעט ואינה נוכחת בשיריה, היא מדחיקה אותה מיצירתה.
רגשות כמו היעדר תוחלת ועתיד, סבל, דחיית החברים ואף ייאוש מזדחלים לשיריה ברמזי רמזים. לעומת זאת נוח היה לה הרבה יותר לתרגם שירים של משוררים מפורסמים אחרים, שבהם נושאים אלה מונחים על השולחן בבירור, אם כי גם שם בעדינות ובענווה המאפיינת את רחל בשירתה.
גם משוררים מחפשים לעיתים דרכי הבעה עקיפות לרגשות שאין בכוחם להעלות במישרין, וברצונם להדחיק.
האם החיבוק של עולם התרבות לרחל בשנותיה האחרונות היה אמתי, והאם אכן היה חיבוק כזה ?
את חברויות האמת, חברויות נעוריה, ותחושת ההתעלות של חברת דגניה וכנרת אבדה רחל לעד. על כך היא נשאה כל ימיה כעס רב, ולא סלחה לעולם לאלה שנטשו אותה.
נשארו לה הנפשות השבעות, שרצו בקרבתה למוסף התרבות של העיתון, ולפרסומיהם.
מכאן חיבורה לשיר של אנה אחמטובה.
אחמטובה שוררה בדרכה את המילים שאותם רחל בחרה להדחיק ולא לכלול בשיריה שלה.
בניגוד להתרחקות והנתק המוחלט והכואב מחבריה הקרובים בדגניה ובכנרת, נראה היה שרחל זוכה לחיבוק מסוים של עולם התרבות העברי הקם לתחייה. היא מחוזרת על ידי עיתון דבר ואחרים המעוניינים לפרסם את שיריה, ואנשי תרבות רוצים בקשר עמה. אך האם זהו חיבוק אמתי שצץ בתקופה קשה זו בחייה, או שזהו רק קשר של הפקת תועלת מהמשוררת הפופולרית והמוכשרת ?
רחל מנהלת את חייה בין החוויה הקשה של הדחייה, הגירוש והנטישה, לבין מה שנראה לפחות כלפי חוץ כקירוב וחיבוק. היא מנסה להדחיק את חווית הדחיה וממעטת לרמוז עליה בשיריה.
אם יש הרהורים ומחשבות שהרצון לקשר עם שיריה ואתה של אנשי התרבות העברית החדשה הוא קשר תועלתי בלבד היא מדחיקה זאת ולא מעלה זאת בשיריה ובמכתביה. אך הפגיעה מהדחייה קיימת וגם אולי התחושה המודחקת שהיא ושיריה מבוקשים רק בכדי לחמם את ליבם של אחרים.
האם רחל כאישה וכאדם נותרת דחויה גם על ידי עולם התרבות ?
