פוסט 3-תמונה

ציור דיוקן של נפש שסועה ומיוסרת, דיוקן פריץ הבר

צופה ההופך להיות שותף בתהליך יצירה של ציור

לעיתים, צופה אקראי, או רוכש מזדמן של עבודת אמנות, הופך שותף פעיל בצורתה הסופית, שרידותה וסיפורה של היצירה, גם אם ראה אותה לראשונה לאחר שכבר הייתה מוגמרת.
סיפורו של המדען הגרמני-יהודי, זוכה פרס הנובל, אך בה בעת חסר הזהות, ומוכה הגורל פריץ הבר, הוא סמל ודוגמא לקשיי הגדרת הזהות היהודית בתחילת המאה ה-20, ולמר גורלם של יהודים רבים המנסים להימלט מיהדותם ומחפשים באותה עת, ללא הצלחה, את דרכם ומקומם בעולם חדש ומנוכר.

הבר היה מדען מבריק. את פרס הנובל לכימיה קיבל על הסינטזה של האמוניה, תהליך שתרומתו לייצור הדשנים בעולם הייתה מהפכנית. תרומתו לצמצום הרעב בעולם ולמהפכה הירוקה במאה העשרים הייתה עצומה. אך בה בעת הפך הבר, שראה עצמו כפטריוט גרמני, לאבי תורת גזי המלחמה הגרמנית ויישומה במלחמת העולם הראשונה, דבר שגרר את הכרזתו בסיומה כפושע מלחמה. לפני מלחמת העולם השנייה, כשהבין את גורלו הצפוי כיהודי, ואת הכיוון אליו צועדת המפלגה הנאצית, עזב את גרמניה וגויס על ידי חיים וייצמן להקים מכון לכימיה בישראל, אך בדרכו לארץ ישראל מצא את מותו.

יחד עם זאת, למרבה הצער, פיתוחיו בתחום הגז המשיכו לשרת את הצבא הנאצי גם במלחמת העולם השנייה. במותו נותר איש של ניגודים נשוא גורל הפכפך, חסר עם וחסר מקום. מדען מבריק שאף אחד לא אימץ לחיקו ונותר דחוי ולא מובן.
לפני קרוב לעשור הזמנתי את עצמי לכוס קפה אצל ידידי הצייר יונתן הירשפלד אצלו בסטודיו. על השולחן הייתה מונחת סדרה בת תשעה ציורי דיוקנאות של פריץ הבר. יונתן סיפר לי על פרויקט מתוכנן שיכלול מספר סדרות בנות עשרה ציורים. אחת הסדרות תהיה ציורי דיוקן של פריץ האבר. לדבריו הוא צייר מדיוקן זה תשעה ציורים. בעשירי כשל לדבריו – משהו לא עבד, ולכן בידיו תשעה. מסיבה שלא הבנתי, ולדעתי גם לו לא הייתה נהירה, אין הוא יכול להשלים את הסדרה, ועתה הוא נוטה לוותר על סדרה זו ועל הפרויקט כולו.

מפח האשפה לקירות המוזיאון


בהמשך שיחתנו שלפנו מפח האשפה את הציור העשירי, הבלתי גמור, שכשל. התעקשתי שזה הציור האהוב עלי ביותר בסדרה כולה וכן עמדתי על כך שציור זה הוא חלק בלתי נפרד מעבודה אחת שלמה בת עשרה חלקים, שבהשלמתה היא נותרת באופן סמלי, בלתי גמורה. כתוצאה משיחתנו, הציור העשירי – הבלתי גמור, השונה וה'אחר', חזר לסדרה, המהווה עתה עבודה בת עשרה ציורים, המציפה מציאות חידתית ושאלות מהותיות של גורל ושל זהות.

חוסר היכולת של בני תקופתנו לשפוט ואף להבין מציאויות כה שונות, כאלה שעמדו בפניהם יהודים באירופה הלאומנית וחסרת הסובלנות של תחילת המאה העשרים, מותירים אותנו 'אחרים' לאותם 'אחרים' שאין ביכולתנו להבין.
הירשפלד, שצריך היה לבחור באותה עת, עבודה שתוצג במוזיאון חיפה בתערוכה "חיפה-ירושלים-תל אביב", שאצרה ב-2012 רותי דירקטור, בחר לשלוח את היצירה הזו. העבודה הוצגה כסדרה המהווה כולה יצירה אחת, סדרה שאחד מחלקיה אינו גמור ושונה. סדרה אודות האיש שכשל בניסיונותיו למצוא מקום ולהשתלב, ונותר לעד 'אחר'.

לימים, רכשתי יצירה זו מיונתן והיא נכחה בביתי למשך תקופות ארוכות בחלל זה או אחר. נוכחותה העוצמתית והחידתית של סדרה "פגומה" זו, היא כה רבה, עד שכבר עמדה במרכזן של עשרות פולמוסי חברים וצופים, שהחלו מסקרנות, ונמשכו לדיונים ערים בנושאים שונים. נושאים הקשורים לפריץ הבר, לנסיבות חייו, לחוסר היכולת לשפוט אנשים שכמותו ולנושאים נוספים. לעיתים נדמה לי שרוב החיפושים בגוגל הקשורים ל'פריץ הבר' נעשו על ידי חברים ומבקרים שצפו בסדרה בביתי. קורות חייו הם מהניגודיים והסמליים שאני מכיר. סיפורו הוא סיפור החיפוש היהודי הנואש אחר מקום ואחר זהות בתחילת המאה העשרים. כמיהתו הנואשת של האחר להיות חלק מסדרה. חיפוש שסיומו במקרה זה טראגי כשהרע מכסה

מדען יהודי מבריק עם נפש שסועה ומיוסרת

סיפורו של פריץ הבר ממחיש עד כמה מורכבת הייתה זהותם של קבוצות יהודים גדולות בגרמניה בתחילת המאה הקודמת. הבר שהצהיר שאינו רואה כל קשר למוצאו היהודי הטביל את עצמו לנצרות לותרנית מאחר ודרכם של יהודים לקריירה אקדמית הייתה חסומה. הוא גם לא ראה עצמו כנוצרי, אך ראה עצמו כפטריוט גרמני.

מחקריו ביצור דשן מאמוניה הקנו לו פרס נובל לכימיה אך במקביל למחקריו בפיתוח דשן סייע לגרמנים בפיתוח גזים רעילים שהיו בשימוש במלחמת העולם הראשונה. פיתוחיו הולידו גם את גז החרדל ובמידה רבה הבר היהודי, היה אבי השימוש בלוחמת הגזים בגרמניה. אשתו, יהודייה שהתנגדה למחקריו בגזים, התאבדה בירייה אך למחרת מותה חזר פריץ הבר למעבדתו להמשיך במחקריו.

עם עליית הנאצים לשלטון הוא נדהם מכך שהגזענות הנאצית הופנתה גם כלפיו. הוא נדרש לפטר את כל עובדיו היהודים ויחס גזעני הופנה גם כלפיו. הוא התנגד לפטר יהודים במכון שעמד בראשו התפטר ועבר לאנגליה. חיים וייצמן הזמינו למלא את תפקיד ראש המחלקה לכימיה פיזיקלית במכון זיו (לימים חלק ממכון ויצמן למדע) שהוקם אז בארץ.

הבר קיבל את ההצעה, אך סיים את חייו כפליט יהודי, כשנפטר כתוצאה מהתקף לב בשווייץ כשהיה בדרכו לארץ ישראל. לפני מותו חזר הבר המומר לראות את עצמו כחלק מהאומה היהודית, וכך גם אמר לחיים וייצמן וכתב לאלברט איינשטיין. דמותו עומדת למבחן ההיסטוריה עם סוגיות ערכיות קשות. מדען קר שאחריתו הרסנית עם אישיות מורכבת, ועשייה שמצד אחד תרמה למיגור רעב בעולם ומצד שני עשייתו הייתה הרסנית ותרמה להרג המוני של בני עמו.

 

ראה גם בארטפורטל, כאן

לשיתוף הפוסט:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אודות

פיגמליון הוא בלוג תרבות ישראלי, המרכז תובנות, מאמרים, סיפורים ורעיונות, בתחומי התרבות, אמנות, חברה והתנהגות, יהדות וזהות ועוד.

רישום לניוזלטר

חיפוש

קטגוריות

פוסטים אחרונים

פוסטים אהובים

עושים תרבות – עושים טוב
פנו עוד מעט מקום בעולמכם, לתרבות ולמהות
הירשמו לעדכונים חודשיים מפיגמליון

דילוג לתוכן