שירה של רחל המשוררת "יום בשורה" הוא אחת התעלומות המרתקות של השירה העברית.
רחל חולת השחפת (מחלה חשוכת מרפא באותם ימים), כותבת בשירה "יום בשורה" על הסיפור התנכי אודות המצור הנורא על שומרון בידי מחנה ארם, ועל בשורת השחרור שבישרו למלך ישראל ולנצורים ארבעה מצורעים, לאחר שיצאו למחנה ארם בפעולה של ייאוש מוחלט, וכך גילו שמחנה האויב ננטש בעקבות התערבות ניסית.
אלה השורות המפתיעות:

אך אני לא אובה בשורת גאולה,
אם מפי מצורע היא תבוא
הטהור יבשר וגאל הטהור,
ואם ידו לא תמצא לגאול –
אז נבחר לי לנפול ממצוקת המצור
אור ליום בשורה הגדול.                 (יום בשורה, או ארבעה מצורעים. מתוך ספיח, 1927)

מדוע זה תסרב משוררת צעירה, הגוססת ממחלה חשוכת מרפא, לקבל בשורת מרפא רק משום שהיא מגיעה מאדם דחוי, ממצורע? מדוע לדחוק מבשר רק משום שהוא חולה – מצורע?

שירה של רחל אודות בשורת ארבעת המצורעים זכה למספר רב של הסברים ופירושים, אך בעיניי נותר בלתי פתור.
ברצוני להציע הסבר וקריאה אחרת בשיר, המתבססת על סיפור חייה האמתי של רחל ועל מכתב חבוי בכתב ידה.

סיפורה האמתי של רחל
סיפור החיים הרומנטי של רחל, הנטוע בתודעתנו, לא קרא מעולם.
כשאנו חושבים על רחל, עולה בעיני רוחנו משוררת צעירה, בת כנרת ודגניה הכותבת על שפת הכנרת שורות קסומות, כגון: "הוי כנרת שלי", "שם הרי גולן, הושט היד וגע בן" ודומות להן. ובאחד הימים היא מגלה כי היא חולת שחפת ויוצאת למסע הבראה שכישלונו צפוי.
האמת היא אחרת. רחל לא כתבה אף שיר בשפה העברית באזור הכנרת, או בתקופת כנרת ודגניה. רחל אכן בלטה בכישרונותיה הברוכים, אך הייתה מגשימה חקלאית ועובדת מן השורה בגן ילדי דגניה.
כשמתגלה אצלה מחלת השחפת היא למעשה מגורשת מדגניה. נאמר לה במפורש כי היא אינה יכולה להמשיך בעבודתה עקב מחלתה ועליה לעזוב.
מדובר בגירוש המלווה בשבר עצום ובנטישת חברים, ורק אחריו החלה תקופת השירה.
כל שירתה המוכרת לנו נכתבת במחוזות רחוקים מהכנרת ומתוך כאב נורא.
רחל נודדת בניסיונות ההבראה והשרידות כשעל גבה גיבנת נוראה, גיבנת השחפת, ועלבון הגירוש הקשה. עלבון הגירוש ונטישת חברי כנרת ודגניה הותירו אותה לא רק נושאת גיבנת אלא גם סנטימנטלית לחלוטין, וכעוסה. 

גם גדולי המשוררים מדחיקים לעיתים את המציאות. כתב היד המראה עד כמה רחל מדחיקה את סיפור חייה האמתי.

מובא כאן נוסח מלא של מכתב מעניין, אולי לא ידוע, בכתב ידה של רחל, הממחיש כי גם הגדולים במשוררים, בכל הכרוך בהתבוננות עצמית ובמבט אמיתי אל פני המציאות, לעיתים אינם רואים את מלוא המציאות אודות עצמם. מציאות שרואה אותה בנקל מתבונן חיצוני.
אנו רואים את הגיבנת (מחלת השחפת) שנושאת איתה רחל, ואת הסנטימנטליות הרבה שלה, בעיקר לנוכח עלבון הנטישה והגירוש. המכתב ממחיש כי רחל אינה רואה מאפיינים אלה בעצמה אלא במשוררת אחרת (בסוף המכתב), והם מפריעים לה, וגורמים לה לריחוק מאותה משוררת.
(לא ידוע מי החברה לה הופנה המכתב)

"ירושלים, 15 באדר

זה עתה שבתי מסעודת פורים אצל שמשי. מזמן לזמן כל אנשי המשפחה, לישנסקי מזה וירמוס מזה
מתאספים בנקודה ניטרלית זו – בית שמשי, ואז נוצרת סביבה חמימה למדי. אמנם דוקא אז תוקפים
אותי געגועים "לגשר נאמן ביני ובין מספר אנשים הקרובים לי" – (כך כמדומה עלי כתבה לך פעם גאולה שרתוק?.) בירושלים לא חנני אלהים באלה: חיה אני חיים בודדים וכמעט שוממים,
בעיקר חדגוניים ביותר. ביום החל מ 10 ועד 6 בערב הוראה, וב- 9 למיטה.
במשך כל החורף לא תרגמתי כלום, למרות דחיפותיו התכופות של אשר ברש. הוא ממשיך לערוך את
"הדים" ומזמן לזמן מופיעים שם דברים "מבטיחים." אשלח לך את המחזר
נזכרתי לפני ימים אחדים תרגמתי שיר קטן, או רעיון שיר מאנגלית. הנהו:

(כאן מופיע תרגום השיר "עיר בשמים" של המשוררת ג'סי סמטר. מצורף כהערה בסוף הטקסט)

המחברת של השיר יושבת פה, בירושלים. אנחנו מתראות לעיתים קרובות, אבל דבר-מה מפריע בעדי להתקרב אליה. אולי אשם בדבר, זה שהיא בעלת מום גופני – גיבנת, ואולי תכונה אחת השנואה עלי מאז והיא סנטימנטליות. 
אבל שיריה יפים.

חדשות אין. הלא תביני כי חשקתי בחדשות למען לספר לך, אך מה לעשות?

היי בריאה וכתבי.

שלך רחל"

מהתבוננות עצמית לקויה להבנת השיר "יום בשורה"
רוב שירי רחל נכתבו בשש השנים האחרונות לחייה. השיר "יום בשורה" נכתב כארבע שנים לפני מותה. השיר, שנכתב עדיין בתקופה "טובה", נושא עמו הדחקה גדולה של מצבה האמיתי. בעיניה עדיין קיים דילוג בין החיים הקסומים והמתמשכים וקסמי העבר שקשה הפרידה מהם, למציאות הקשה שהיא מנסה להדחיק.
מי שאינו סופני, מי שיש לו עדיין אפשרויות, יכול להחליט אם לקבל בשורה זו או אחרת. מי שיש לו אפשרויות יכול לחלום על בחירה בין מבשרים. לא יבשר הטמא – המצורע, אלא הטהור.
רחל כותבת את שיריה מתוך כאב נורא, אך עדיין חיה את החיים. ומי שחי (כמו אנשי דגניה) עושה הכול בכדי להתרחק ממי שנושא עמו גיבנת. ואלה שחיים אינם רואים את הגיבנת שעל גבם הם.
את הדילוג בין מציאות קשה, לדמיון של הדחקת המציאות ניתן לחוש בשיר "ואולי" שנכתב ממש בסמוך לתקופה שבה נכתב השיר "יום בשורה":
ואולי לא היו הדברים מעולם,
אולי
מעולם לא השכמתי עם שחר לגן,
לעבדו בזיעת אפי?
הוי כנרת שלי,
ההיית, או חלמתי חלום?

ההיו הדברים, הדברים הטובים, או היו הדברים הרעים? לעיתים גם גדולי המשוררים מדחיקים את המציאות, אינם מביטים אליה נכוחה, ויותר מכל מתקשים לראות בצורה נכונה את עצמם הם, ואת מצבם. השיר "יום בשורה" משקף את ההדחקה הלא רציונלית שבחרה בה רחל.
עבור רחל, לראות את מצבה הנוכחי פירושו להשלים עם שינוי. שינוי טראגי. שינויים תמיד מעלים פחדים וחששות ובוודאי שהשינוי שרחל עמדה בפניו מעלה חשש נורא. פחד נורא שגם הישירה והפשטנית שבמשוררים אינה יכולה לו.

העובדה שרחל מסרבת לקבל בשורה מפי מצורע, נובעת מאי יכולתה להפנים את מצבה. מהדחקה של מצבה, ומחוסר יכולתה להעריך את מצבה ולהביט על עצמה במבט אובייקטיבי ואמתי.

הערה בשולי הדברים, תרגום השיר "עיר בשמים" של ג'סי סמטר, המופיע במכתב, מובא כאן רק לצורך השלמתו

ג'סי סמטר

כחול השחק,
וכחולה כפתו של מסגד עומר,
וכהים – אפורים העבים
וכעין לשם לנגה השמש,
וורודות – אפורות וכעין לשם
חומות העיר העתיקה.
הוי, ירושלים,
ורודה – אפורה וכעין לשם,
צחורה כאור
וחרבה כשחק.
הוי, ירושלים
אפלה, ונוראה, ואנושית,
ולבנה – מזהירה כעיר בשמים.
התמוה הדבר שבניך הסובלים
יראוך בחזון כקריית קודש,
כפלא
כעיר בשמים?

עם השלמת השיר, שנשמט מתוך נוסח המכתב למעלה, נמצא בפנינו המכתב במלואו (המכתב המקורי בכתב ידה של רחל נמצא בידי). אשמח לדעת אם מי מהקוראים יוכל לסייע לזהות למי נכתב המכתב.
הערות יתקבלו בברכה כאן בתגובות.