סטפן צווייג, הסופר היהודי-אוסטרי, היה אחד מהמפורסמים שבסופרי אירופה במהלך המאה שעברה. ברוב תקופת היצירה הפורייה שלו הוא כתב בגרמניה. צוויג נאלץ להימלט מברלין לאנגליה עם תחילת מלחמת העולם השנייה, ומשם נדד לברזיל בה התאבד עם אשתו עוד בטרם הסתיימה המלחמה.
במכתב ההתאבדות שלו כתב צווייג על אבדן עולמו "..עולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי, ומולדתי הרוחנית אירופה איבדה את עצמה לדעת". לשונו היא, כמובן, הגרמנית – שהפכה ללשון מחוללת זוועות, ומולדתו הרוחנית היא אירופה. על יהדותו אמר צווייג בעברו שהוא "יהודי בדרך מקרה".
אם כך, מקריאה חפה במכתב ההתאבדות, שכותב צווייג כיהודי בורח ונרדף, נראה כי הוא מבכה את מולדתו הרוחנית "אירופה".
לאחר שנים, אנו מבחינים, לדעתי, בדברים שליוו את צוויג רוב ימיו. סטפן צווייג היה יהודי במידה רבה, במסרים שחלחלו לספריו, במנעד ידידיו שהיו יהודים ובחלקם הוא אף תמך בשעותיהם הקשות, וכמובן שבגורלו.
מוצאו של אדם וזיכרונות נעוריו אינן פרט ביוגרפי שולי של אדם. הן אבן יסוד בהווייתו.
אין זה מקרה שעל ספרו 'עיני האח הנצחי' אמר יהודי מפורסם אחר שנמלט מגרמניה – אלברט איינשטיין: "הרושם של יצירתך הקצרה 'עיני האח הנצחי' הוא אחד החזקים ביותר שהותירה בי הספרות המודרנית".

עיני האח הנצחי
עיני האח הנצחי, הוא ספר קצר, בעל סגנון חריג ביצירתו של שטפן צווייג, ובעל סגנון ייחודי בכלל. הוא נכתב בסגנון המדמה מעין משל מן המזרח הרחוק. משל הודי עתיק. מסוג המשלים שבשלווה בלתי מוסברת מעורר מרבצן מחשבות מודחקות, וגורם לשאלות טורדניות לרחף בצד אמיתות חמקמקות. 
גבורתו ועשייתו של גיבור הספר ביחד עם הישגיו מביאים אותו לפסגות הכבוד וההערכה הגבוהים ביותר בממלכה.  אך הוא מעוניין בחיים נטולי אחריות ו'נטולי אשמה' (בלשונו של צווייג). כל הישג מביא אותו למעמד גבוה יותר, אך מתברר כי כרוכה בו גם אחריות רבה יותר. בסיכומו של דבר הוא בוחר בחיים של חופש ושחרור מוחלט. מעין חכם-גיבור הודי קדום הבוחר בחיי שחרור התואמים את האידיאל הפופולרי של העת  החדשה. 'לעשות מה שבא לו'. אלא שאז תפנית בעלילה מביאה אותו להכרה שכבן אנוש הדבר לא ניתן ואף אינו מוסרי. האדם חייב לעסוק בעשייה ויותר מכך בעשייה המשרתת ומופנית לאחרים. לא עשייה המשרתת רק את עצמו ואת רצונותיו. אין כל אפשרות לחיות חיים שאינם חיים של אחריות.

ערכי השחרור המוחלט והחירות המתפשטים באירופה, אל מול ערכי האחריות והעמל בעבור אחרים – המאפיינים את היהדות.
בספרו, שטפן צווייג מעלה על נס ערכים המנוגדים לחלוטין לערכים המתפשטים באותה תקופה באירופה. אירופה של המאה ועשרים סוגדת לערכים של חופש, שוויון, אחווה ושחרור מוחלט.
רבים מהוגי הדעות המובילים באירופה, כדוגמת ז'אן פול סארטר מנופפים בדגלי החופש והשחרור. אחריות מובילה את הגותם של המיעוט. כך למשל, הגותו של הפילוסוף עמנואל לוינס (הצרפתי, אך בעצם היהודי ליטאי), שלשיטתו ייעודו של האדם הנו באחריותו כלפי האחר. זו חשיבה ייחודית בתקופתה.
ייחודית בתקופתה, אך לא חדשנית. לוינס הצרפתי הוא יוצא ה'חדר' ובית המדרש הליטאי. ככזה הוא מגבש בעצם רעיונות יהודיים ותנכיים מוכרים ומלבישם בכסות ובשפה פילוסופית.

לאחר מאות ואלפי שנות דיכוי ודחיקה, עבור יהודים, שחרור, חופש ובמיוחד שוויון הם משאלת לב. אין זה פלא שהם ממהרים לאמץ וליזום אידיאולוגיות של שחרור, שוויון וחופש. ואכן יהודים מזוהים אז וגם היום עם האידיאולוגיות ההומניסטיות הנושאות עמן את רוחות השוויון, האחווה והשחרור.
בהפגנות ברחבי אירופה כנגד גלי הפליטים המוסלמים, ניתן היה לראות לעיתים, שהמוחים כנגד המוסלמים, נושאים שלטים ודימויי שנאה כלפי דמות יהודית טיפוסית. הדבר נראה תמוה מאחר והיהודים אינם מעודדים או תומכים בהגירת מוסלמים.  ההסבר לכך הוא שרבים מייחסים את החולשה האירופאית, לרוחות ההומניות והשוויוניות שהביאו איתם היהודים (לדעתם), דבר שהביא לחוסר יכולתה של אירופה להתמודד עם אירועים אלה. הנה ציטוט מדברים שכתב על כך הפילוסוף בוריס גרויס – "בדרך כלל הערכים האירופיים מוגדרים כערכים הומניסטיים הנטועים במורשת היהודית-נוצרית ובמסורת הנאורות האירופית. ערכים אירופיים נתפסים ככאלה המעלים על נס את כיבוד זכויות האדם, דמוקרטיה, סובלנות כלפי זרים ופתיחות כלפי תרבויות אחרות."  (בוריס גרויס, כוח האמנות, עמ' 190),
אך למעשה היהדות אינה דת של שחרור וחופש במובנים ההופכים להיות פופולריים במאה העשרים. היהדות מדגישה את מחויבויותיו של האדם. מחויבות לאחר, לחבר, לנזקק, לחלש, ובעיקר לאורח חיים ממוסגר וקפדני (וגם מחויבות של האדם לעצמו).

כאילו העמלנות בתוך מסגרת של כללים ומחויבויות יש בה חשיבות לכשעצמה. מחויבות המרופדת במצוות, תקנות וגזרות לרוב.

לפיכך מרתק לראות שיוצרים יהודים הרחוקים מאוד מנוהגים של שמירת מצוות קפדנית, חוזרים שוב ושוב לערכים היהודיים המסורתיים של שרותיות ועמל תוך אחריות כלפי אחרים, ושל מחויבות לעמל בתוך מסגרת, גם אם לא ברור תמיד מדוע חשובה המסגרת, ובעבור מה.
כערכים יהודיים, חיים של עמל ושל מחויבות הם ערכים חשובים המאפילים על הרצון לשחרור וחופש מוחלטים.
היהדות עוסקת בעשייה. מה עושים וכיצד עושים. אין שחרור מכל עשייה ואין 'לעשות מה שבא לי'.

ציטוט משיר הינדי קדום, הנראה כציטוט מהתלמוד או מספר הגות יהודי
בראש הספר מביא סטפן צוויג ציטוטים  מהטקסט ההינדי הקדום, בהגוואד-גיטה. (אחד מכתבי הקודש ההינדיים הנודעים ביותר) ציטוטים הנראים כאילו נלקחו מכתבי הרמב"ם, או מספר יהודי קדום.

"לא בהימנעות מכל מעשה ישתחרר האדם
שחרור אמיתי מן העשייה,
אין אדם יכול להשתחרר מכל עשייה אפילו רגע אחד.
(בהגוואד-גיטה שיר שלישי)

מהו מעשה? ומהי אי עשייה? –
אף החכמים נבוכים בבואם לפסוק זאת.
שכן יש לתת את הדעת למעשה ולעשייה אסורה.
ואף על אי העשייה יש לתת את הדעת –
מהותו של המעשה עמוקה מני תהום.
(בהגוואד-גיטה, שיר רביעי)

גם שטפן צווייג בספרו, בניגוד להגיון הפנימי של העלילה, ובניגוד להבנת המלך ורוב אנשי הממלכה מוביל את גיבורו למסקנות המנוסחות כאילו מתוך דפי התלמוד. "אדם במהותו זקוק לעשייה. חופש מעשייה אינו חופש. הנה ציטוטים ששם צוויג בפיו של גיבורו בשיאה של העלילה, ולקראת סופה."

"רק המשרת הוא חופשי, רק מי שמוסר את רצונו לאחר, מי שמקדיש את כוחותיו לעשייה ועושה בלי לשאול. רק אמצע העשייה הוא ידנו – ואילו ראשיתה וסופה, גורמיה והשפעתה נתונים לאלים." […]

"…יש שירות שנדמה רם דרג בעיני האנשים, אבל בפני האל כל שירות חד הוא"